הפעם זה שטחי, אני יודע את זה, אבל כבר לא אכפת לי.
למה?
למה לעזאזל היית חייב לעשות אותי מכוער?
הבנתי. הבנתי שרק מה שבפנים משנה. הבנתי.
אבל איך מישהו יראה את מה שבפנים אם כל הבחוץ עוצר את זה?
למה? למה אני לא יכול להיות נורמלי?
יותר מהכל הייתי רוצה לצאת החוצה ולדעת שלא משנה מה – אני יפה.
לדעת שאני יכול לעשות שטויות ולצחוק ולעשות מה שבא לי, כי אני חמוד.
הייתי כ"כ רוצה שהבחוץ שלי ישקף את הבפנים.
למה? למה זה לא יכול להיות ככה?
למה אני צריך לסבול מזה?
אני רואה אנשים שהולכים ברחוב, לא מבינים כמה מזל יש להם.
זה פשוט לא מגיע להם.
זה פשוט לא.
למה? למה אני לא יכול גם?
למה זה לא יכול לבוא לי בקלות ובלי מאמץ?
למה אני צריך להילחם ולהילחם ולקבל 0 תוצאות.
אותם פנים, אותו כיעור. לא משנה מה אני אנסה לעשות.
איך אני יכול להוציא את הבפנים החוצה כשאני ככה?
אני רוצה להיות אני, רוצה להיפתח ולצחוק ולדבר.
אבל כל פעם שאני קצת יוצא מהתחום ביטחון שלי אני נזכר שאני מכוער.
אני נזכר שמה שעובר לי בראש זה לא מה שאנשים רואים.
לא, אני כבר לא הילד החמוד והיפה שכולם אהבו.
אני כבר לא יכול רק לחייך ולהאיר את החדר.
אנשים כבר לא מסתכלים עליי וחושבים דברים טובים.
הילד היפה נעלם וגדלה ממנו מפלצת.
ואני פשוט לא מבין למה. פשוט לא מבין..
ועכשיו, אחרי עוד תספורת לא מוצלחת, נמאס לי סופית.
ואני כבר לא יודע מה לעשות.
כשהיה צריך לשנות משהו עשיתי את זה.
ידעתי להילחם על מה שרציתי ולשנות את מה שצריך.
ידעתי לנסות להיאחז בתקווה.
אבל מה עושים כשאין מה לעשות?
שאין לי שום שליטה על זה?
שנועדתי להיות ככה, לנצח?
אני יודע שזה פוסט שטחי ברמות.
אני יודע שאני יוצא יותר מפגר מאי פעם.
אבל אני מתרכז בפאקים החיצוניים כרגע, לא רוצה אפילו להתחיל עם הבפנים.
כל לילה אני הולך לישון ומקווה שאני אקום יפה.
מתי החלום הזה יתגשם? כנראה שאף פעם.
כנראה שככה נועדתי להיות...
מכוער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
