מאז שהייתי קטן היה לי חלום.
בהתחלה לא היה ברור לי מהו, זה היה מעורפל.
לאט לאט הבנתי בדיוק מה החלום שלי.
אבל הדחקתי, הפנמתי, שיכנעתי את עצמי לרדת מזה.
בזמן האחרון התחלתי לחשוב על זה יותר ויותר.
משום מה זה התחיל לצוץ כל הזמן.
אחותי עובדת בבית צבי ואני התחלתי ללכת למלא הצגות.
ידידה שלי לומדת כבר כמה שנים והיה לה את הבגרות בתיאטרון.
ידיד סיפר לי על חברה שלו שהתחילה ללמוד.
כן, משחק.
יותר בכיוון של משחק+שירה+ריקוד. מחזמר. במה.
לא קל לי להגיד את זה, אני מפחד שכל אחד יחשוב את מה שאני חושב כרגע.
"מה? אופיר? שחקן? רקדן? זמר? כן בטח. כאילו שהוא יצליח לעשות משהו".
אבל מה לעשות, גם ככה אני חושב את זה, אז עכשיו כולם יחשבו את זה.
מדי פעם פלטתי את זה כדרך אגב.
"חשבתי על ללכת למגמת תיאטרון.."
כן, כאילו שזה היה כזה שטות בשבילי.
[כמובן שזה לווה ב"אתה? מגמת תיאטרון? זה כ"כ לא אתה.."]
היום כבר לא יכלתי להחזיק את זה בפנים.
הלכתי להצגה עם אחותי ואמא שלי.
זה היה מחזמר.
בינוני משו, לא מלהיב במיוחד. אבל בכל זאת..
כל הזמן חשבתי על כמה אני רוצה להיות שם במקומם..
כמה שזה המקום הכי טבעי בשבילי בעולם..
בהפסקה זה יצא, הסתכלתי על אמא שלי ואחותי, הצבעתי על הבמה ואמרתי להן "זה. זה מה שאני רוצה לעשות. בדיוק את זה."
ראיתי במבטים שלהם את המחשבות שלי.
הוא לא יודע לשיר, הוא לא יודע לשחק, נניח שהוא יודע לרקוד.
מה זה החלום הזה? הוא שוב ילד קטן שחולם חלומות גדולים?
זה עוד דבר חולף?
אחותי הגיבה בתמיכה מפתיעה.
[אמא שלי ידעתי שתתמוך. מאז שהייתי קטן היא ניסתה לשכנע אותי להיות רקדן. כשהייתי קטן תמיד רקדתי בבית וכאלה, הייתי גם בלהקת ריקודים ועשינו כמה הופעות. מתתי על זה. פחדתי להודות בזה. התחלתי להסתיר את זה שאני הומו, רקדן=הומו (לפחות אז, לפחות בשבילי). אז זה היה חסום מבחינתי והיא ניסתה לשכנע אותי להמשיך ולא הצליחה]
אני לא יודע מה לעשות.
יש רגעים שאני חושב שאני אהיה שחקן טוב.
יש רגעים שאני חושב שאני אהיה רקדן טוב.
יש רגעים שאני חולם על לשיר יפה (אבל זה בטח לא מציאותי).
יש רגעים שאני בועט בעצמי על זה שאני מעיז לחשוב על הדברים האלה.
זה אני? זה לא אני? זה אפשרי? זה לא?
אני יודע שזה כן אבל אני לא רוצה להודות בזה.
אני רואה את הזלזול בעיניי אנשים.
"אופיר? שאופיר יעשה את הדברים האלה? כן בטח.."
אבל אופיר היה בנאדם אחר לפני שהוא הפנים את עצמו ולא נתן לעצמו להיות אמיתי.
אופיר חוזר לאט לאט להיות אמיתי, והכל עולה על פני השטח.
אני לא יודע מה לעשות, זה בטח יהיה עוד חלום מבוזבז.
אולי באמת אני סתם ילד קטן עם חלומות גדולים.
ילד קטן ולא מוצלח שלא יודע לעשות כלום וחי באשליה שיש לו סיכוי.
יש לי את הנתונים לזה? אין לי..
אולי יש לי?
אני לא יודע.
בזמן האחרון חשבתי גם הרבה על כמה שכולם חושבים שאני כזה צפוי.
חשבתי אם אי פעם אני אוכל להפתיע אנשים.
אני לא הולך למסיבות, חושבים כי אני חנון או יבש או לא יודע מה.
דווקא לא. אני נורא אוהב לרקוד.
זה מחסום ששמתי לעצמי בתקופה שהתחלתי להסתיר. בלי ריקודים.
זה מחסום שאני לא מצליח להסיר.
והתגובות של "שאופיר ילך למסיבה? כן בטח.." לא בדיוק עוזרות.
או שאולי הן עוזרות בעקיפין. להוכיח שכולם טועים.
אף אחד לא באמת מכיר אותי.
לא ברור לי איך אני אמשיך עם החלום, אבל יש הקלה מסויימת בשיתוף.
[מלווה בהרבה פחד משיפוט וזלזול שברור לי שיהיה.]
וזה רק קצה הקרחון של אדם שמגלה את עצמו מחדש.
אני מניח שזה התקדמות חיובית. די לחיות בבועה.
שיהיה לכולם שבוע טוב.
אצלי הכאב ראש מכל המחשבות האלה עוד ימשיך :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
