יש לי כל כך הרבה לספר על מה שעבר עלייי בימים האחרונים..המקומות שהייתי,האנשים,התחושות...

אבל אני לא יודעת איך..יש לי כל כך הרבה לומר...

עישנתי בופ(ו מה שזה לא יהיה)משהו חום שדומה לגוש קקה...ביום הראשון הרגשתי נורא..האמת זה כל הקטע..לא הרגשתי דבר.הייתי גוש קרח קפוא שרצה כל כך את אבא...אני כל כך רוצה את אבא..אני רוצה אבא..אני מרגישה שאין לי..

בכיינית...ביום השני הייתי ילדה ואפילו שרתי שיר מוזר,לא מנגינה מוכרת אבל איכשהו מוכרת בראשי..והמילים..כל כך מוזרות..אולי אני צאצאית של איזה שבט...

עבדתי כל כך קשה היום משלוש בצהריים עד אחת עשרה בלילה..אני לא אוהבת אנשים,ובמיוחד לא את התחנה המרכזית..

זה פשוט כמו בית ברביות.בערב כשסגרנו את החנות הסתובבה אישה קטנה,בכתה וצעקה שהיא רוצה את אימא וששאלוהים יעזור לה"אני מתחננת!" ויש לה עוד חודשיים לחיות כי יש לה סרטן..

האיש ביטחון הסתכל עליה מלמעלה וממש נבח עליה כמו על כלב"צאי מפה!!" והראה עם האצבע המפנה..זה היה כל כך עצוב..כמה פחד יש לאנשים מביטויי עצמי וחופשי...אז כן אביעד אני מזדהה איתך..אני גם שונאת אותם...את כל האנשים שחושבים שהם כל כך גדולים ועושים "כזה" סדר וביטחון במדינה..

כשחזרתי מהעבודה..נהיה לי עצוב,וחשק מטורףףף לסיגריה מאחר שכל ארבעת הימים האחרונים היו סביב חיסול כמויות של סיגריות..

עצב ריקני..עצב של בהייה בחלון,בהייה בכלום(כמו בסיפור שאינו נגמר).

איך מתארים בכתיבה את המצב הזה?...

"אבל תמי..למה עישנת?את לא אוהבת לשיר..?"

"אני מזוכיסטית,את יודעת את זה"

כזה תירוץ עלוב ילדה...כזה עלוב...

אני מתנשאת..בחיים לא שנאתי כל כך אנשים מתנשאים כמו שהייתי שונאת פעם והנה,עכשיו אני אחת מהם...

אני לא רוצה לומר הרבה כי בכל זאת זה פאקינג בלוג שהתמכרתי לשחרור הזה

אבל יש לי לומר הרבה

אז פשוט אשתוק

ואתאמץ כתמיד לבכות וכתמיד לא אצליח..

לילה טוב....