אז הנה אני כאן..שוב ושוב

אבל הפעם קצת שונה...היה לי התקף בלילה..

המצב שאני חווה הוא שאני מתחילה לרעוד ואני לא יכולה לזוז מהמקום בו אני נמצאת ואני מתחילה להשתנק ולבכול עם כאב ראש..לזה חיכיתי כל כך הרבה זמן האמת..סוף סוף לבכות..כל הזמן הרגשתי כל כך ריקנית וחנוקה וסוף סוף זה הגיע רק חבל שבעוצמה כזו...

כרגע שש בבוקר..יצאתי החוצה לפני מספר רגעים עם כלבתי החביבה עליי ביותר פיסטוק וטיילנו לנו..לקחתי איתי עט ודף והתחלתי לרשום בעודי הולכת סורקת בעיניי שכונה רגילה וזה מה שיצא(ואני לא רושמת את זה פה בשביל להרשים מישהו כי אני לא ממש יודעת לבטא את עצמי בכתיבה אז בבקשה,אני לא מעוניינת בתגובות עוקצניות על הכתיבה שלי,תשאירו את זה ל"במה"):

ליל הסהר עבר

שאריות ענני שחור נעלמים עם הירח

מנועים רדומים,

פעמוני הבוקר בשלוות מעירים

אפשר לראות כל טוב וכל רע

אפשר סוף סוף להרגיש את כוח הזריחה.

.האוויר עודו לח,הרצים כבר מתהלכים

בין העלים מסתתרים נסתרות

רישומי עלים צהובים בעודו בוקר זוהר

לא נותר עוד פחד לילה

סגול וורוד ובז' וירוק

בודק את השמיים,עם מקורו המעורך

איש לא רואה איש לא דואג..

ומה שלום החתולים?

או הנה רץ לו גור פעוט זעיר,אל נא פחד בך יפציר,

המקור הגיבור עליך ישמור.

קר..אני יודעת שקר גוריי הטובים,

והנה ריבוע האימים,עוד בעודו נראה צעיר,

סיבים יבשים,טובים למגע,

כמה יופי,בשקט מנוע נפלא

והנה לו ראש קוצני שמודיע בגאווה

"אל נא תגעו בי אחיי הקטנים,הלא אני הוא הקוץ בין הקוצנים"

מלחמת הקיום,עוד נראה שהטבע פה הוא השולט,

פנסי בוקר,מהשמיים דרוכים,

רמזור נצפה מעבר לגבעול מוערך עם כוונה

אף הבניין המוזר,שקט...

וכך הסתיים לו ביקורי בשכונתי בשעת בוקר לא בוקר נפלאה כמלחמת הקיום בין הטבע והדומם נראה...