היום, כמידי שנה אנו מציינים את יום הזכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
ואני, ברגשות כ"כ מעורבים. אפילו שאיני מזדהה עם יום זה כעם יום השואה (ואני מודה על כך) אני כ"כ גאה מצד אחד
באנשים, הגיבורים, שהקריבו את נשמתם ע"מ שאנחנו נוכל לישון בשקט. שהיו במצבים של יאוש, רחוקים מהבית אך חשבו על המדינה, על הבטחון שיהיה לנו. אנשים שאין כמותם.
היום, אני שואל את עצמי יותר מתמיד, כנער מתבגר, כ"כ הרבה שאלות שאין עליהן תשובה. וחוסר הוודאות הזה... לא ניתן לתאר אותו.
מדוע היו צריכים לצאת לשטחים לא שלהם? למה סידורי האבטחה לא היו ברמה מספקת וכו'
אך אני החלטתי. החלטתי לא להתרכז במוות. החלטתי להתרכז בחיים. במה שאני עדיין יכול לעשות למען הנופלים, כי להחזירם לחיים לצערי לא ניחנתי ביכולת כזו.
ואני שואל, מה אני אמור להרגיש ביום מסוג זה? גאווה על אחינו שהקריבו את עצמם למען בטחוננו, למרות שאפילו לא הכירו אותנו? או עצב וכעס עמוק?
אני מביט בתמונות החללים, בעיניהם ומרגיש שהכרתי אותם. מרגיש את הרצון לחיות,את התשוקה לחיים. כמה שהם פספסו. כל העתיד היה לפניהם. ובעיניים שלהם אני רואה כל כך הרבה שמחה, אושר. כנראה שכך היינו צריכים לזכור אותם. מחייכים ושמחים, ולא עם עיניים עצומות.
ואיך עומדים בטקס זיכרון? זקופים או כפופים? מתוחים כאוהל או במבט נפול של אבל? ראש מושפל באשמים, או ראש מורם בהפגנה נגד המוות, עיניים פעורות וקפואות כעיני המתים, או עיניים עצמות לראות כוכבים בפנים? ומתי לזכור? בצהרי היום כשהצל חבוי מתחת לרגלינו או בין הערבים, כשהצל מתערך כגעגועים שאין להם ראשית ולא תכלית?
שלא נדע עוד צער. יהי זכרם ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה
N o L e G
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
