אז כן, התקופה הכי גרועה בחיים שלי.
ומה שהכי מוזר, שאין סיבה. עוד לא, בעוד שבוע תהיה. אבל עדיין.. עדיין משהו לא שלם.
כל ההתעסקות הזאת במי אני ומה אני, כל הרגשי והדרמות התישו אותי פשוט. ואף אחד לא יבין.
אף אחד לא יבין מה זה להיות ילד שמכיתה ד' לא הייתה לו חברה. שמתרגש מכל איזה הבעת חיבה מהמין השני.
דברים שנראים מובנים מאליו, שתשעים אחוז מהגיל שלי הספיקו לשכוח, אני עוד לא למדתי. ולמה?
אני כזה גרוע? כזה מכוער? כל כך רגשי ודרמטי שלא מגיעה לי אהבה אחת? קצרה כזאת. רק לטעום. באמת אחרי זה לא יהיו תלונות.
ואיך אופי כל כך מעפן מתרכז בילד אחד. איך אפשר להיות כל כך מוחצן ובטוח, ובפנים כל כך חסר בטחון ומובך. כל כך רוצה לברוח מכאן כבר. להשתנות. להיות עם בטחון. להיות אופטימי פעם אחת בחיים. להפסיק להיות כזה לוזר.
ומה? לירן החמוד נשאר. כן הוא לא הולך לשום מקום. כנראה שגם לא ילך. אבל מה הייתי נותן בשביל להעיף את התכונה הזאת.
של הידיד הזה שמבין הכל. ויודע לתת עצות. ופותר לכולם את הבעיות. ואיפה אני בכל הסיפור? הלו? אני קיים, ומצבי חרא תודה ששאלתם.
וכן, הכותב הינו הילד הכי רגשי ודרמטי עלי אדמות, בעל נטיה להגזים ולהקצין, אני יודע בפעם המאה.
וכן, הכותב הינו אותו הילד שמצחיק את כולם בבצפר. שמראה כל כך הרבה בטחון. שכל כך אין לו. שכל השגרה הפכה אותו לפסימי ברמות שאי אפשר לתאר, לאדיש ומניאק.
נשבר לי פשוט מהמצב הזה. איכס. וכנראה שבאמת לא עצרתי לראות כמה זה עולה לי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
