אני חושבת שזה היום הראשון בארבעת החודשים האחרונים שבו אני מרגישה משוחררת. משוחררת מהכבלים של עצמי. הסתבכתי בהם, נתקלתי בהם כשניסיתי ללכת, מעדתי ולעיתים קרובות נפלתי. ועוד על הפרצוף. אבל אני לא רוצה לדבר על מה שהיה, די, אין לי כח, אני כמו מטחנת מים. בלה בלה בלה ואין לי כח יותר, ואני מרגישה משוחררת וכמה זה נהדר לדעת שוב להשען ולסמוך (אבל הי, לאט לאט. אני שומרת לעצמי את הזכות ליפול על הפרצוף לפחות עוד פעם- פעמיים).
כשאני מוצאת את עצמי רוצה לחזור לפה ולכתוב אני יודעת שזה עוד סימן שאני במקום רגשי חלש, שלא טוב לי,שאני צריכה לצאת משם, ובחודשים האחרונים הרגשתי משיכה מגנטית חזרה לפה, וכמעט שרק קוצר הזמן והאנרגיות הנפשיות מנעו ממני לכתוב.
סיבה נוספת לרצות לכתוב פה היא כשאני רוצה להנציח אותנו, כי המקום הזה הוא רק שלנו, והוא נצחי, ומשמר את האהבה שלנו בצורה מושלמת ונוסטלגית ועדינה ומדמיעה כמו עכשיו.
אני חוזרת אחורנית למילים שנכתבו פה בחמש (!) השנים האחרונות, ואיזה קסם שזה אהובי, איזה קסם. שנינו. כשאני חוזרת למיטה בשלוש בלילה, אחרי שלחשתי שששש וליטפתי, וגיששתי אחרי מוצץ, אני מסניפה את הריח שלך, ומרפרפת עם כף הרגל שלי על שלך, מניחה את עצמי לצידך ונירדמת, הכל מרגיש נכון. אנחנו. ובכל יום אני מחכה לך שתחזור אלי הביתה. בכל יום מחדש כמו ימי רביעי ההם. כמו ימי רביעי.
יום נישואין שמח אהובי. בוא נפזז קצת, אני מזמינה אותך לרקוד היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
