אני מזייפת הרבה ואני מזייפת חזק, אבל בשורה התחתונה אם פטל תהיה כנה עם עצמה היא תאלץ להודות שאין אפילו שניה אחת מדקה אחת בשעה אחת ביום אחד, שבאמת טוב לה במובן האמיתי של המילה.

ההיא שסיבכה את פטל וברחה הצטרפה לרשימה ארוכה של טיפוסים כאלה וכך איבדה את המשמעות והייחודיות שהייתה יכולה להיות לה, אבל פטל היא זאת שנשארת עם השאלות של "איך לעזאזל אני מושכת אותם כמו זבובים?".

הייתי רוצה להתמך באלה שכן נמצאים כאן אבל אני לא מסוגלת לסמוך על השיפוט שלי יותר.

השיפוט שלי מונע ע"י צורך עז לסולידריות ומכאן שאינו אובייקטיבי אפילו במידה הכי קטנה, והוא נהג ונוהג להוביל אותי בשבילים מהם אני משתדלת לברוח.

אבי היקר, ברגע נדיר של פתיחות, אמר לי אמש: " אל תסמכי על אנשים. אנשים הם שקרנים ומלוכלכים ואני לא אוכל להגיד לך שבכל החיים שלי היה לי אפילו חבר אמיתי אחד. אני שקרן, את שקרנית, ההיא שאת אוהבת שקרנית, ההם מנהריה שקרנים, ככה זה אנשים. בסופו של דבר עדיף לעולם לא לספר כלום לאף אחד. בייחוד עדיף לאנשים כמוך".

האינסטינקט האוטומטי שלי הוא באמת לשמור לעצמי את עצמי ולתת לאחרים לשמור לעצמם את עצמם, ככה גדלתי וככה זה אמור לעבוד ל"אנשים כמוני", אבל לפעמים הייתי רוצה להאמין אחרת, או לפחות להאמין שיש במה להאמין.

אני שונאת את הפינה שהוקצבה לי בכדור הארץ. 

 כבר נגמר לי הכוח והרצון.

העיקר הספקנות

קלייד.