my land

מדפדפת בבלוג..

קולטת כמה פעמים תומר ואני נפרדנו..

כמה פעמים אמרתי "די, הפעם זה סופי!" וזה לא היה סופי.

ועכשיו?

עכשיו יותר מתמיד אני רוצה שהוא יחבק אותי ויחבק אותי כפיות מתחת לפוך..

עכשיו יותר מתמיד אני מתגעגעת אליו.. מתגעגעת לימים שהיינו ידידים..

אני רוצה להתגבר, לצאת עם בנים אחרים, להתרענן.. אבל לא רוצה.. לא רוצה מישהו שיהיה כבד עלי עכשיו, אני לא רוצה זוגיות.

אני רוצה את תומר, אבל אני לא רוצה אותו כחבר. אני לא רוצה זוגיות.

אני לא רוצה מחויבות, אני לא רוצה מישהו שיגיד לי מה לעשות, מישהו שאצטרך להתגמש כלפיו, מישהו שאני צריכה לוותר לו להיות סבלנית כלפיו. אני רוצה שיהיה לי אכפית רק מעצמי, מהצרכים שלי! בלי להתחשב! ואם אני רוצה שנה לטוס לחו"ל- אני אטוס! בלי גבר שיגיד לי "הי! מה איתי?" אם אני רוצה לגור בצפת- אני אגור! בלי שהוא יגיד לי "איך ניפגש??", או שלא יאמין לי שאני אומר לו שלא עברתי לצפת בגללו.

אני לא רוצה אותו עלי,

אני רוצה אותו מחבק ומבין,

גמיש ומשוחרר,

שפשוט יבין, כל מה שלא פשוט לו להבין.. שיתן לי ללכת באהבה..

אני אוהבת? איך אני יודעת אם אני אוהבת!? הוא כל כך לא היה שם.. וכשהוא היה שם הוא לא הבין כלום..

אני לא מחפשת חתיך על, שרירי מנופח עם כסף. אני מחפשת בחור שאפתן, חכם, אוהב, מכבד ואמין.

איך אפשר להאמין לאדם שאומר "אני ישתנה" עשרות פעמים ואז עושה את אותה טעות עשרות פעמים?

שלושה ימים של 'היי' של 'שלמות' ואז בום טרח אותו בחור אידיוט שלא מבין כלום.

אז הוא אמר לי שהוא יגור איתי בצפת, כן? נתתי לו הזדמנות להחליט "זה אני או אתה". אתה רוצה להיות איתי? או שאתה רוצה לחיות את החיים שלך? מה חשוב לך בחיים האלה? 

שנה שלמה הייתי כאן, קרובה אליו, הוא בלימודים שלו יום יום, עכשיו תורי.. ואם אתה לא מוכן להתגמש.. לא מוכן להיות שם- אל תיהיה.

אז הוא תפס שכל, הוא הבין שהוא "רוצה להיות איתי" [האופציה השניה להתייבש שנה בבית, בגלל שזה קרוב לחברים ואופציה של עבודה].

אבל מה הוא לא הבין? הוא לא הבין מה זאת מחוייבות, כשאתה אומר למישהו "אני אגור איתך בצפת" הוא לא מבין שזה אשכרה אומר את המשפט הזה. בלי "אבל" ו"חוץ מ..".

דיייייי

למה אני צריכה את זה??

כל יום, כל יום שאני יוצאת מהבית בחורים מתחילים איתי, כל פעם שאני יוצאת מהבית, האם זה הגיוני שאף אחד מהם לא עומד בדרישות?

אתה לא צריך להיות יותר גדול ממני, לא צריך להיות יותר גבוה או יותר חתיך. אתה צריך רק אופי, אופי טוב!

אחח והלב נשבר, ואני בוכה..

נמאס לי לבכות.

ואני שונאת אותך בגלל מה שאתה עושה לי, ובגלל מה שאני מסכימה..

וכל פעם את אותה טעות..

וכל פעם אתה לא שם..

ואין כבר אמון..

ואין כבר אהבה.

וכבר הייתי עם מישהו בשביל להתגבר עליך!

ואתה עדין אידיוט..

ואתה עדין כבר שנה שלמה לא, לא מבין דבר.

אני עצובה שהיה לי חבר.. והחבר הזה לא יהיה בחיים שלי יותר..

אבל אני מבינה שככה זה החיים..

אם המוות לא מפריד אז הטיפשות.

שונאת זוגיות.

שוקלת להיות לסבית. זה בחיים לא יצליח..

גם אני דפוקה לפעמים, אבל לפחות אני מנסה להשתפר ולהקשיב! 

אמרת לי שאני מתעצבנת מהר, ואו במשך שעה לשבת ולטחון מים בלי להתעצבן היה לי מאוד קשה, סלח לי שאחר כך התפרצתי עליך כי אחרי שעה אתה לא קולט כנראה שתה גם לא תקלוט.

אתה לא שם, ואנחנו לא באותו תדר..

יש לי חור בלב, שממלא אוו הזיכרנות.. 

אויי... האנשים שאני פוגשת בדרך..

האם אחד מהם גם יעצור להביט?

לירן.

פעם פעם פעם.. בערך בכיתה ט' היה לי ידיד טוב שקראו לו לירן.

בהתחלה שהכרנו זה היה סוג של "בליינדייט". חברה שלי רצתה לצאת לדייט חבר שלו ולא היה לה נעים לצאת לבד אז יצאתי איזה- זה היה סוג של "דאבל דייט". בניהם לא יצא כלום, אבל אני הכרתי את לירן ונהפכנו לחברים טובים, היינו מבלים ביחד, צוחקים, היה לנו כיף ממש פשוט כידידים. זה היה ברור לשנינו שאנחנו נטו ידידים טובים.

עלינו לתיכון, התרגשנו שנהיה ביחד באותה השכבה! אבל עתיד הידידות היה שונה ממה שציפינו..

לאחר כחצי שנה בערך בלימודים בסביבות יום העצמאות לירן החליט ש"אני לא לרמה שלו" והנהג כלפיי ממש לא יפה. אני מאוד נפגעתי..

אני לא אשכח לילה אחד שמרוב עצב לא יכלתי להרדם והערתי את אמא שלי שישבה איתי בסלון וניחמה אותי. ואני שואלת ושואלת מה עשיתי לו שהוא מתנהג ככה, מה השתנה.. ולא מוצאת תשובה..

במשך כמעט שנה לא דיברנו כלל מאז שהוא לא הוציא אותי מחייו, עד שהוא עבר לכיתה שלי בכיתה יב'.. אז דיברנו קצת הוא התנצל והקשר קצת חזר, אבל מעולם לא כמו שהוא באמת היה..

אני חושבת שגם קת אחרי התיכון הוא התנצל שוב "היית קצת מוזרה, ולא רציתי שחברים שלי יחשבו שאני מוזר שאני מסתובב איתך" משהו בסגנון הזה הוא אמר.. וואו תודה.. 

אני חייבת לציין שבחטיבה הייתי אחת הילדות המקובלות והאהובות בבית ספר, היו לי חברים מכל כיתה ומכל שכבת גיל.

כשהגעתי לתיכון לא המשכתי עם השכבה שלי, הלכתי לתיכון אחר בשביל ללמוד תאטרון וככה גם האנשים השתנו, והאנשים בשכבה הזאת רובם היו מאוד סנובים, לא מקבלים אנשים חדשים ו.. בנוער העובד- ואני הייתי בצופים, ממש יופי.

ולמה אני נזכרת בו עכשיו? אני כבר אחרי התיכון, אחרי הצבא, ובשנה השנייה ללימודים האקדמאיים.

אז.. היום ללירן יש יומולדת, אתמול בלילה קיבלתי על כך התראה בטלפון אז שלחתי לו סמס מזל טוב מהפשוטים שאני עושה..

אחצ הוא התקשר אלי, די הופתעתי.. אולי שלחתי ללירן אחר בטעות? מסקרן מה הוא רוצה..

דיברנו קצת קישקשנו.. ואז הוא אומר לי..

"אני רוצה לבקש ממך סליחה על משהו.." "אף פעם לא יצא לי לבקש ממך סליחה"

אני מבולבלת.. הרי הוא התנצל כבר כמה פעמים..
"לבקש סליחה? על מה?" שאלתי.

"אני לא זוכר מתי זה היה, סוף כיתה י', היינו ידידים עדיין נורא טובים ובשלב מסויים פשוט באתי אליך ואמרתי לך 'שמעי זה לא מתאים לי' את זוכרת את זה?"..

את המשפט הזה אני לא זוכרת במדוייק.. אבל אני זוכר שמאוד נפגעתי..

"עשיתי את זה בצורה נורא מגעילה ורציתי להגיד סליחה על זה, שלא ידעתי טוב יותר אז".

וואו..

כל הזמן הזה שעבר..

אני מבינה.. כמה הייתי חסרה לו.. כמה אידיוט הוא היה..