חיי ההומלס שלי

יום הולדת עבר, וכרגיל לא כפי שרציתי. מצעד שני אין לי כל כך כוח ליכעוס על אנשים, כי באמת נתנו לי הרגשה טובה.

ביום הולדת עצמו, אמא נישארה בבית, סחבה אותי ליקנות פרחים ועוגה ענקית....

ביום שישי של אותו שבועה קטיה ואלינה החליטו בלי להודיעה לי לאגן מין חגיגה קטנה. בסוף היינו ב נאפיס, ובסרט... מה שבאמת הרג אותי, זה המתנה של אלינה. אני לא האמנתי, שהבן אדם הזה עד כדי כך מכיר אותי, פאק!!! אני הרגשתי בן אדם הכי דפוק ומאושר...

השבוע עבדתי כמו משוגעת, ביום חמישי לא קמתי מהקופה המזדיינת הזאת במשך 11 וחצי שעות, לא נעים במיוחד. עוד פעם חזרתי לעשן, זה חרא אבל באותו הזמן לא הייתה לי בררה במיוחד, הדם ירד לי מהאף פשוט בזרימה, לא בטיפות, לכשמוצאים עשן מהאף זה מייבש אותו... שום דבר אחר לא עזר, ועשן עזר לפחות חלקית... קיצר עוד פעם מעשנת, כמו דפוקה, והכל חראגיל.

שלכם אוטיסט ואסיה.