חיי ההומלס שלי

רציני, אם לחשוב על זה- החיים שלי חסרי כל משמעות. אין לי שום דבר בחיים המזדיינים שלי. ומשום מה עכשיו זה אפילו לא מבאס אותי, פשוט לא אכפת לי. אני שוב מחפסת עבודה, אני שוב רוצה להרוג את המשפחה המזדיינת שלי, אני שוב מעוצבנת על עצמי בגלל חברים שלי, אני שוב כותבת בבלוג, אני שוב מעשנת מלא..... וזהו... משהו מעבר לזה אין... אין שום דבר לשאוף עליו, אין איזה חלום, אין איזה משהו שאני באמת רוצה להשיג. ידיד אחד ממש טוב שלי צדק- המוטיבציה שלי לחיים נאלמה... עפה עם הרוח, התפוררה באוויר,נאלמה לגמרי...

אין לי כוח לשום דבר, אפילו לישון אין כוח.

אני פשוט יושבת ומסתכלת על העשן שאני מוציאה עם הסיגריות... וזהו.... וטנ'גו מנסה "להחיות" אותי באיסי.... זה לא דיכי, זה לא עצבים, זה לא אייפות יתר. זה שיעמום. ואני לא יודעת כבר אך לברוח מזה. אפילו אריאל כבר לא עוזר לי.. נירא לי עוד איזה חודש אני אברח גם משם.... כמו שברחתי מב"ס, עבודה, אוניברסיטה, וכל העולם....

פשוט לברוח