חיי ההומלס שלי

אני לא מאמינה!!! עד כמה דפוקה הייתי כשעזבתי את ארומה הנמל!!! היום חזרתי לשם לעבוד. ואכשהו עוד בכניסה הופיעה לי חיוך מחורפן על הפרצוף. וככה הוא החזיק מעמד עד שיצאתי. ומי שמכיר אותי יודעה עד כמה זה לא התנהגות שלי. אנשים קיבלו אותי בחזרה, כאילו שיצאתי לחופש. וסך הכל עבדתי איתם שבוע. צחוקים, לחץ, בלגן, בעיות. אבל בכיף. הכל פשוט בכיף. ומה שאני בכלל לא מצלחה להבין- אך לעזה אני תוך שבוע הצלחתי לקלוט את העבודה הלא קלה הזאת?? מטבח בארומה, ועוד בסניף גדול שתמיד יש אנשים- זה לא קל.

זה דפוק, אבל כיף לי ללכת לעבודה. היא קשה, לוקח לי שנים להגיע לשם, אבל כיף לי לחשוב שמחר אני נוסעת לשם. ורק אותי יכול היה דיי לשמח מה שאמר לי אחד ממנהלי הסניף שאם יצטרחו אותי שם אז גם בשבתות אני אבוא וישלמו לי על מונית. רק אני יכולתי לשמוח.

וכן בזמן האחרון אני מפחידה את עצמי, עם ההתנהגות הכל כך לא רגילה שלי.