חיי ההומלס שלי

חמממממממ, אני כבר לא יודעת איפה החיים שלי נמצאים. אפילו מיץ של הזבל זה רק תאור כללי. מתברר שהורים מזדיינים שלי מתכוונים להמשיך את החוזה המזדיין הזה שניגמר ב19 בפברואר, אד קיץ 2009, כי בקיץ יותר כל למצוא דירות יותר טובות. מאיפה הם הפליצו את זה אני אפילו לא שואלת כבר. אבל עכשיו כל יום מזיינים לי ת'שכל כדי שאני אסכים להישאר איתם עוד חצי שנה. כן בטח, אני חייה כבר כמה חודשים רק עם המחשבה "סוף פברואר, סוף פברואר, סוף פברואר!!!!" ועכשיו אני אסכים כל יום ליראות את הפרצופים שלהם עד איזה יוני/יולי. אני כבר לא מדברת על זה שאני לא אתן להם למשוך ממני עוד כסף. כבר מספיק משכו, וימשכו עוד יותר. נימאס לי להיות כספומט בליאד!!!

אני עובדת מלא כדי שיהיה לי כסף- ובסוף מתברר שאין לי כסף. ואני עלי מבזבזת איזה 150 שקל.

__________________________

לעזה מלא זמן לא הייתי באריאל, עם לא להחשיב את אותו היום ראשון שבאתי ל 6 שעות, לא הייתי באריאל כבר חודש! אני מתגעגעת אחו שילינג לעיר ולאנשים. בעעעעעעע. אין כוח. אני אחשוב על משהו כדי השבועה או לפחות שבועה הבאה איכשהו לבוא. אבל לא נירא לי שיצא מזה משהו..

_________________________

אני בן אדם מוזר מאוד. יותר מידי. איזה בן אדם נורמאלי אחרי 8 שעות עבודה, פיזית, קשה, כשנישאר לו לישון 4 שעות ילך לשחק כדורגל?  אני. וכן אני כבר שכחתי אך משחקים בכלל. להרים כדור אני לא יכולה. בסוף שחקתנו גם כדורגל, וגם כדורסל, והכול עם כדור שמיועד לכדורגל. והייתי מאושרת, עם כל המיליון פשלות שעשיתי. וצחקתי גם על עצמי וגם על מיק. קיצר אני מאושרת, ואפילו פחות עייפה, איכשהו אני נחתי נפשית, וגם פיזית. הא, ובזמן האחרון אני יותר מידי נקשרתי למיק.

הפוסט הזה יצא לי מה שברוסית ניקרא "Начала за здравие, закончила за упокой"