חיי ההומלס שלי

מגיע לי פרס נובל! חע!

רק אני יכולה להביא את ההורים המזדיינים שלי לי מצב שהן רצות כמו מחורפנות (למה כמו???) בכל הדירה וצוכרות, עלי, ואחת על השניה, בזמן שאני יושבת בחדר, צוחקת עליהן, (ולהן בפרצוף), מעשנת וכותבת בבלוג....

והכל התחיל מזה שאמרתי את האמת בפרצוף. כרגיל. באמת,כל פעם שאני מתחילה לעבוד רציני- מתברר שהכסף ניגמר עוד יותר מהר, בהשוואה לאותם הזמנים שלא עבדתי רציני. אז אמרתי את זה. אז התחלו הצרכות ומרוצי הפילים בדירה. בו'נה אני מרחמת על השכנים מלמתה.

אני לא מבינה את עצמי, זה אמור להכעיס או להעליב אותי, אבל זה מצחיק, זה אחו שרמוטה מצחיק!!!

אני יושבת וצוחקת לי בחדר, והן רק רצות מזה עוד יותר.

 יאי נירא לי שברו עוד איזה חלון. חח

ככה צריך לאמן ספורטאים לאולימפיאדות.

חממ, ממתי סבתה, שלי שתמיד בקושי יכולה ללכת, רצה בכזאת מהירות?? בליאד טנק ממלחמת העולם השניה.

זה מזכיר לי שיר ששמעתי באריאל " איפה שיתקעו טנקים גמרנים יעברו פאנקים רוסים". עכשיו בשינוי לסצנה שאני עכשיו רואה: "איפה שיתקעו טנקים גמרניים תעבור משפחת הפילים". חחחח

אה עכשיו אני יודעת מה נישבר- אחת הדפוקות, מרוב הצרכות עוד לא הבנתי מי מיהן( ואפילו שיש רק שתיים הן רצות וצורכות כמו איזה מאה אלף, וכבר יש לי סכרכורת מזה), שברה את הדלת לשירותים. הזכוכית דווקה נישארה בסדר. רק שהדלת עכשיו קצת עקומה כזאת. נו טוב, מקסימום יסריח על כל הדירה, כשסבתה שלי תיכנס לשירותים.

בו'נה לחיות איתן- מיום ליום יותר ויותר מעניין.

עולה לי עכשיו מחשבה מרתקת מאוד לראש. במטבח נישארו שאיריות של חצי אבטיח. קליפה של החצי הזה שלמה. אז אולי לשים לאחת מיהן את הקליפה בפרצוף? לפחות לכמה זמן יהו פחות צרכות. חח. מצעד שני חבל שאין שתיי חצאים. טוב נו לפחות משהו.