יש לי הרבה מוזה לכתוב.

אין לי זמן.

קרו כל כך הרבה דברים בזמן שלא כתבתי כאן...

כל כך הרבה דברים השתנו...

ולא כולם לטובה.

לא החברות ולא הידידים אף אחד לא אכפת לו יותר.

פעם,לא הייתי צריכה לבכות כדי שידעו שמשהו לא בסדר,

היו שומעים את זה על הקול שלי.עכשיו גם שאני אמות לאף אחד לא יהיה אכפת,

התשובה הכי "תומכת" ששמעתי בזמן הזה זה "תסתדרי לבד" , "טפלי בזהבעצמך" או "ומה את רוצה שאני אעשה?!"

העיקר תמיד מצפים ממני להיות שם,לתמוך, ולרוב..אני עושה את זה גם בלי שמבקשים ומי שמכיר אותי, יודע.

ווואלה,לפעמים כל מה שבנאדם צריך זה רק לדעת שיש לו את החברים שלו,

שיש לו על מי לסמוך..ויש מי שיתמוך בו כשהוא צריך.

מה שאין לי.

לא משנה מה אני אעשה, אנשים יבואו אלי ויגידו לי, השתנית!

ואני אומרת לכם... לא!!!

אני לא השתנתי נשארתי בול אותו הדבר, פשוט מרוב שאתם רואים רק את עצמכם אם כבר לא שמיםלב למה שסובב אתכם.

וזה גם לא עוזר לי כשאומרים לי "את החברה הכי טובה שלי, אני מספרת לך הכל"

ובמה שאני אמורה לדעת ( הדברים שקשורים אלי אי שם בתוך הזיוני שכל) אף פעם לא אומרים לי.

ואני צריכה לשמוע את זה מאחרים, בכדרך אגב.

הידיד הכי טוב שלי עדיף כבר שלא יהיו ידידים עם כזה ידיד, ווואלה, זה באמת ככה.

שכל דבר שאני מספרת לו הוא הופך לצחוק, גם את הדברים הכי כואבים.

ניתק קשר לגמרי פעם ב-...מדברים וגם זה כשהוא צריך משהו או שאני ממש חייבת לדבר עם מישהו והתשובה הראשונה כשהוא עונה לטלפון זה :"מה את רוצה?!"

אז וואלה תודה.

הדברים פה מכוונים לכולם, לא לאף אחד ספציפית אין  מה להעלב כאן. ואם מישהו נעלב שיהנה.

צ'או.