אין לי זמן, כוח ועצבים,

וגם ככה אף אחד לא קורא/מגיב כאן.

אז הבלוג סגור עד שתחזור לי המוזה. (לעולם לא?)

בכל מקרה, אנונ' ממשיך להתקיים...

ביי...

בזמן האחרון אני לא מכירה את עצמי,

לא יודעת עם מי אני מסתובבת לא יודעת גם למה.

לא יודעת מה עובר עלי אני אפילו לא סגורה על עצמי יותר...

החברות שלי כבר לא אותו דבר, אנשים פה תופסים תחת יותר מידי.()

(כן נופר...טופשים)

מי שהיה ידיד טוב\ לא יודעת כבר לא מדברת איתו,

הפאק הוא שאין מי שתופס את המקום שלו..

כל אחד חושב שהוא חכם ויודע איך לנהל את החיים שלו (תבינו, גם אם כן, אז לא)

ובגלל זה הוא יכול לנהל גם את החיים שלי.

להגיד לי מה לשאול, מה לא לשאול, טוב שלא תגידו לי גם מתי איך למה וכמה לחיות.

זה מציק ומעיק לא יודעת כבר מה ואני שותקת יותר מידי זמןו וכבר נמאס לי.

מי שאמורות ליהיות החברות הכי טובות שלי התרחקו והשתנו , או שזה אני שהשתנתי.

(רק עכשיו אני ונופר קלטנו, שהשתנתי {מכאילו..פיפי} והשתנתי {משינוי} רושמים אותו הדבר..בידור.)

קיצור,

פואנטה...

מי שלא נאה לו עם מי שאני ויש לו טענות/מענות/בקשות-ביי.

כנ''ל לצרחנים שבינכם, ולאלה שלא נאה להם השאלות שלי, קפצו לי אני לא מבינה אני אשאל, זה שאמא שלכם מורה, זה לא אומר שאני צריכה להכשל בבגרות שלי כנל ללומדי ויצמן שמיצמן ובור אילן.

קיצור,

משהו אחרון...

קפצו לי.

יומטוב.