אני לא יודעת אם אני כועסת כמו שאני מאוכזבת. אני לא יודעת עם אני אוהבת כמו שאני שונאת. אני לא יודעת עם זה חוסר ההבנה שלי או העיניים שמסרבות להפתח. אני לא יודעת אם זה כי בטחתי למרות שלא הייתי צריכה, וסלחתי, למרות שלא הייתי צריכה. אני לא קולטת אפילו עד כמה אני סתומה. כשאמרו לי שהוא יפגע בי שוב, ואמרו לי לא לסמוך. ואמרו לי לא לבטוח. אמרו לי שהוא לא בנאדם שמבין, ושמי שעושה דברים כאלה, לא מגיעה לו עוד הזדמנות. ובכל זאת נתתי. ובכל זאת סמכתי. ועכשיו בדיוק כמו שהם צפו, אני פגועה, מאוכזבת. ומה שהכי מציק זה, שידעתי שהוא יפגע בי שוב. ועדיין, לא רציתי להאמין. אני יודעת שבחיים לא הייתי מסוגלת לעשות לאף אחד דבר כזה, כמו שלא עשיתי כשיכולתי, לא משנה כמה ומה היה קשור בעניין. אני לא יודעת איך הם מסוגלים. איך הוא מסוגל. אחרי שאנחנו מכירים כל כך הרבה שנים. אני אפילו לא יודעת אם היא מבינה, עד כמה היא פגעה בי. ולא בגלל שאני אוהבת אותו, זה ממש לא אכפת לי. בגלל שבמקום להיות כנה ולבוא ולדבר איתי כשזה קרה, היא בחרה לספר לכמה אנשים שידעו וירחמו,ויתערבו בדיוק כמו שאני שונאת, הכל כדי להמנע מלספר לי את זה. אז אוקיי זה לא פשוט. אבל מה?! לי זה פשוט? מה אני בובה על חוט בלי שום רגש? אולי אנשים כמעט ולא ראו אותי בוכה, אולי אנשים חושבים שאני אף פעם לא צוחקת. אבל זה עדיין לא אומר שאין בי רגשות. והיא שמתיימרת להיות חברה טובה, הייתה צריכה לדעת את זה יותר מכולם. כי חשבתי שעליה אני יכולה לסמוך שתספר כשצריך וכנראה שסמכתי יותר מדי. וכל זה לא נכתב כדי להעליב, זה בא כדי להגיד, כן נפגעתי, וכן הקשר ביננו לא ישאר אותו הדבר. וזה בא כדי להגיד שאני תמיד כאן, תמיד תומכת לא משנה כמה אני פגועה וכמה דמעות יעמדו לי על זה בעיניים. ואני, תמיד אשאר חברה, כמו שאמרתי, תמיד כאן בשבילך לא משנה מה. רק אל תמתחי את החוט יותר ממה שהוא כבר מתוח כי אז אני לא בטוחה שאני אוכל להדחיק כמו עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
