הרצון הזה, או יותר נכון הצורך, לקרוא לך, רק להגיד את שמך,
קורע אותי מבפנים. מרגישה שזה כמעט כמו התמכרות לסם.
אני אקרא לך, אפילו אצעק את שמך, ואתמלא במין הרגשת אושר, לא
משהו מוכר, ויהרס בתוכי, ולא מרוע אלא רק מגעגוע. משחקת במזל,
קוראת לך שוב ושוב, מרגישה את הוורידים שלי מתפוצצים מבפנים,
צורחים לי להפסיק, הם לא רגילים להיות במצב כזה - כשטוב לי...

אני אקרא לך, אפילו אצעק את שמך,
וארגיש איך השמים נופלים עליי,
גן עדן עלי אדמות. בעצימת עיניים אלחש אותך, אעביר אותך על
שפתיי בקצב מונוטוני, שלא יהיה סיכוי שתברח לי.
דמותך עולה לבין עיניי, ההתמזגות שלך איתי מרקיעה שחקים,
מגיעה לרגעים שלא הכרתי קודם, הסחרחורת שיש לפני נשיקה ממך,
כמו בפעם הראשונה.
אני מצמידה אותך אליי, מחבקת ולא מרפה,
גונבת לאפי את ריח הבושם שלך, ומחייכת בסתר, כמו מבוישת.

מריצה במחשבתי מה היה עליי אם לא היית,

אני נרגעת לכמה דקות, נשכבת במיטתי,
פוקחת עיניים ונושמת כמה עמוקות,
לסוף הריאות. דמעה שזולגת בורחת על לחיי,
ומודה לך,

שחלומות כן מתגשמים...

שמור     בטל