לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Married with parents

It's only cheating if you get caught
Avatarכינוי: 

בן: 37

Google: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

8/2014

שני בקבוקי בירה על הקיר


לפני מעט יותר משבע שנים סבתא שלי נפטרה. הפרק האחרון של חייה ניחן באסתטיקה שרק בימים האחרונים למדתי להעריך. ביום מקולל אחד, שהיה טבול עד מעל ראשו בחמסין ישראלי, היא חוותה דום לב. זה היה העמוד הראשון בפרק שהתחיל ונחתם בטרגדיה. האמצע תמיד היה נראה לי שולי. קו דק המחבר בין שתי נקודות משבר. היום אני מבין שמה שחיבר בין המשברים הוא הזדמנות. וההזדמנות הזאת נוצלה עד תומה.

 

סבתא אהבה את החיים, המשפחה, ובמיוחד אותי. כנגד הערכת הרופאים, זחלה בציפורניה באיטיות ובנחישות מתוך התרדמת החשוכה. דום הלב הממושך לא הותיר נזק נוירולוגי, אך הטיפול הרפואי, לעומת זאת, פגם בדרכי הנשימה שלה, והפך שעון חול קטלני. זה היה אמור להיות מייסר, אלא שהיא הייתה מאושרת.

 

היא צהלה בכל פעם שראתה אותי. היא התעסקה בלחיות. רגעים לפני מותה, היא זכתה לכנס אותי, אמא וסבא סביבה. זכינו להיפרד. היא וסבא זכו לנשיקה אחרונה. תוך זמן קצר היא לקחה את נשימתה האחרונה, והפרק האחרון של חייה הגיע לקיצו. היא ניצלה את ההזדמנות.

 

האם זה באמת היה טראגי? מה עוד רציתי? חיי נצח? זה חסר משמעות. עוד חודש? זה היה יכול להיות מצוין. ואז מה הייתי כותב היום? בדיוק את אותן השורות. אם אבקש עוד ועוד לנצח, אמות בעודי רוצה הכל. והיא מתה כשהכל כבר היה אצלה.

 

הפרק הבא - זאת הייתה הטרגדיה האמיתית. הכאב עבור סבא היה קשה מנשוא. הסכר שנפרץ בזרם דמעות כביר ביום מותה, לעולם לא שוקם. הוא תמיד היה חזק, אבל גם לחזקים יש את הגבולות שלהם.

 

אני יכול לנסות להפעיל תרגיל מחשבתי דומה, בשביל להציג גם החוויה הזאת כחיובית, אבל כאן אני נתקל בפרדוקס. לעתים בסרטים כאשר דמות עצובה בגין אובדן כלשהו, דמות אחרת ניגשת לנחמה ואומרת שזה טוב שזה כואב, ואז הדמות הראשונה מתעודדת. ומה השגנו בזה? אם להרגיש רע זה טוב, אז בכך שגרמת לו להרגיש פחות רע, הפכת את המצב לפחות טוב. בסדר, אולי זה לא לינארי. ואולי צורת ההסתכלות הנכונה שפורמת את הפרדוקסים, היא זאת של תנועה מתמדת סביב קו התפר של היין-יאנג. אבל מה אם סבא עצמו לא רואה את זה כך? ומה אם התחושה היא כל כך פיזית ועוצמתית שלא ניתן לכופף אותה באמצעות התודעה? כל הלוליינות המטאפיזית הזאת שאני מבצע היא עץ שנופל ביער נטוש ודמיוני, שאפילו אני מעולם לא ביקרתי בו. בסבל שלו לא הייתה הזדמנות. היה רק כאב. ואם מקלפים ממנו את כל ההתפלספות הדמיונית נותר רק רוע מזוקק.

 

***

 

לאחר מותה הבריאות של סבא התרופפה מפאת הגיל והצער. תחילה כשהיה מתקשר לומר שהוא לא מרגיש טוב, הייתי משגר את עצמי אליו כמו טיל. הפכתי למכונה נטולת תודעה. הייתי מזמין אמבולנס, ויחד עם אמא היינו יושבים לצידו בתורות בבית החולים. זה היה בלתי נתפס בעיניי לשמוע אותו מבקש עזרה. הוא שנא את זה. אבל המציאות היא שאין דבר שסבל פיזי לא יכול להכניע.

 

עם הזמן, הבהילות התחלפה בנמרצות מחושבת. הייתי תחילה מארגן תיק עם חומרי קריאה לפני שהייתי יוצא אליו. ובדרך אליו הייתי מהורהר. הייתי חושב על עצמי חושב על עצמי.

 

 חווינו תקופות ארוכות של רגיעה. אבל ביניהן חצצו סדרות של אשפוזים מייגעים. למדתי שיעור חשוב: אם אינך עשיר, אל תהיה זקן. בית החולים רמב"ם מבהיר מדוע זה כך. העובדה שהמקום הזה נמצא בסמוך לרחובות אזרחיים בהם לפעמים מהלכים אנשים שמחים ומחייכים היא מעוותת יותר מכל מחסני הרקטות שחבויים תחת גני ילדים. כמו הקו הקסום בכניסה למלתחות הגברים. סנטימטר אחד מאחורי הקו הזה שקי אשכים קדמונים נגררים על רצפה בשגרתיות של חלוקת עיתונים ברכבת. סנטימטר אחד לפניו - חברה מתורבתת שתגיב בחלחלה למראהו של גבר ערום. צעד ימינה - שלום צלוליטיס מפשעה רוטט, ולהתראות אונות. צעד שמאלה - מעניין אם חסר לנו חלב... אני אעצור בחנות בדרך חזרה מהעבודה. צעד ימינה- אההההה! אההה! זה הגיהנום! אני נשרף! אלוהים, זה כל כך כואב! אני אגלה לכם הכל! רק תשחררו אותי! יש פה פיליפיני שרוחץ קרפדה ענקית! הצילו! צעד שמאלה - אנשים כאן לבושים, ואני חופשי לחשוב על ההיבטים האפיסטמולוגיים של נסיון המוח לייצר תמונה שלמה מיקום אינסופי בזמן הקצוב המגוחך שניתן לו. באותו האופן, ברגע שנכנסת לבית החולים, זנחת את העולם שהכרת עם כל התאוריה הענפה שהוא נושא עימו על סבל ואושר, וכעת ניצב אתה במבוא של מבוך מסדרונות המתפתלים בין הסיפור העצובים, העגומים והמחלחלים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העור המנוקד על פניו של זקן ערירי פעור פה הוא מגילה בכתב ברייל המגוללת את סיפורו של הקץ האפל שצפוי לכולנו. קץ אפוף חיתולים, מכאובים, וזהות מטושטשת שנאבקת על ממשותה על בסיס המוח הנחלש שכבר לא מסוגל לקיים אותה. כמו גם במלתחות, אם רק תשכיל לצמצם את היקף החושים שלך ולרכז את כולם בעצמך, אתה תצליח במידה רבה לאטום את עצמך ולשרוד ביקום מקביל מגונן החולק אותו מרחב פיזי עם המציאות. אבל בסוף כולם נשברים. 

 

 

אני יכול למלא דפים רבים בסיפורים על מחדלים מזעזעים שחוויתי ממקור ראשון בבתי חולים, ובמערכת הרפואית בכלל. זה מרגיש לא במקום בשעה זו. השורה התחתונה היא שיש להיפרד מהרבה מאד כסף כדי לשמר את האשליות המנחמות שמתבססים עליהן בחיים מחוץ לכותלי בית החולים. אחרת, אתה לכוד חסר אונים בצבתות הגורל.  

 

***

 

לפני מספר חודשים עצרתי אצל סבא בדרך לעבודה. אמא התקשרה מוקדם יותר, וסיפרה שהוא אמר לה שהרגיש לא טוב כשקם. הוא התעקש שעכשיו הוא בסדר. אי אפשר לדעת איתו. אמרתי שאני רוצה לקחת אותו לרופא. הוא אמר שלא צריך. הוא טען שהיה לו קשה לנשום בבוקר, ושכעת הקושי כמעט חלף. הוא לא נראה סובל, ואני לא יכול להכריח אותו לראות רופא כנגד רצונו. וחוץ מזה, איך בדיוק נראה רופא? התור הקרוב הוא ודאי לעוד מספר ימים לכל הפחות, ולך תנסה לעקוף זקן אחר עם תור. הוא יגן עליו כמו אמא על הגוזלים שלה. וגם ההגעה לקופת החולים היא מסובכת וקשה עבורו. ואם נלך למיון, אז במקרה שלא יאשפזו אותו, זה יעלה לנו קרוב לאלף ש"ח. ושם הוא ישכב יותר מיממה עד שיאשפזו אותו, אם בכלל. ועד אז אני חייב לשהות צידו ללא הפסקה, כי כבר אין שם כמעט עובדים דוברי רוסית, ולפעמים הם גוררים את המיטה שלו לאיזה צילום ושוכחים אותו שם. ואם תחושתו משתפרת במהלך השהות הממושכת שלו בהמתנה במיון, והוא משוחרר בלי אשפוז, אין שום החזר כספי. ואם הוזמן אמבולנס, אז זה עוד 800 ש"ח. ואם מצבו מספיק חמור, אז כשמתפנה לבסוף מקום באופן לא כשר, הם גוררים אותו לאיזה מסדרון של פנימית ג', כי כל החדרים תפוסים, ושם, ללא טיפת פרטיות או כבוד, הוא שוכב במשך ימים, כאשר אחת לנצח עובר לידו איזה רופא ערבי שלא ראה אותו בעבר, ותוך 4 שניות קובע את האבחנה, הטיפול ותאריך השחרור. ואם במקרה צריך 5 שניות ומעלה בשביל להבין מדוע מוקדם לשחרר אותו, אז נאלץ פשוט לשוב למחרת ולהתחיל הכל מחדש. אם בכל זאת אצליח להביא אותו לרופאת המשפחה, היא תשלח אותו לבדיקה בעוד שבועיים שגם אליה יהיה מסובך להגיע, וסביר להניח שלפני כן כבר יאושפז. ואם אתקשר לשרות הגנבים אליו הוא רשום, "יד להחלמה", שעושקים מדי יום אלפי פנסיונרים, ואגיד שהוא צריך רופא בדחיפות, הם יגידו שיש להם כרגע עומס פניות, ושהרופא יוכל להגיע רק בעוד 3-4 שעות, ועד אז יש לוודא שאמצעי התשלום לא נמצאים בכל סכנה. 

 

הוא סיפר בקוצר רוח על כך שיש לו לפעמים קשיי נשימה בבקרים אבל אלה חולפים לאורך היום. ניסיתי להתעקש, אולי בכל זאת יש כאן משהו ששווה לבדוק, אבל הוא הניף את היד שלו ואמר "איי". זה אומר שכל נסיון נוסף לגעת בענייניו עם המחושים שלי צריך להתחלף בכרטיס לכיוון אחד לקיבינימאט. אז הנחתי לו, ופתחתי בכך פרק אחרון נוסף. 

 

***

 

הריאות שלו התמלאו נוזלים בגלל בעיות אי-ספיקה בלב. הבצקת המחמירה בריאות הייתה קטלנית במיוחד בבקרים אחרי ששכב במצב מאוזן. הוא היה מתעורר ונחנק. פשוט נחנק. לא ידענו על הבעיה, או לפחות על ההיקף המדאיג שלה, עד שבוקר אחד אמא העירה אותי בשעה לא טבעית, ואמרה שעלי להגיע במהרה אל סבא. זרקתי ספר לתיק, ודהרתי אליו. פתחתי את הדלת, ורצתי לסלון. הוא ישב על הספה, סובל, נחנק, בקושי מדבר. היה רטט קל בפניו מהנסיון העל-טבעי לבלוע בתוכו את כל הכאב והסבל, במקום להתפרץ בזעקה שתגרש מיליון עטלפים. הוא ביקש כוס מים. רצתי להביאה, וכשהגשתי לו אותה, הבחנתי בקווים האדומים על פרקי הידיים שלו. תוך מספר רגעים, הוא אף סיפק בעצמו את ההסבר בהערה האגבית ביותר אי פעם. הוא ניסה לחתוך את הורידים שלו, ובגלל זרימת דם חלשה, לא ממש הצליח. ואז, בלית ברירה, הייסורים אילצו אותו להתקשר אלינו ולבקש עזרה. בלעתי את השוק שחוויתי כמו תרופה מרה ואילצתי את עצמי להתנער מיידית חזרה לתפקוד חיוני ושליו. הוא אמר שעכשיו (לאחר ששהה מעט זמן במצב יחסית מאונך) הוא מרגיש מעט יותר טוב. בינתיים אמא הגיעה, ובעודה מטפלת בו, התקשרתי לקופת החולים, פילסתי את דרכי עם מצ'טה של נחישות עיוורת דרך התפריט המוקלט, וביקשתי שיספקו לנו הפניה. האטימות הביורוקרטית נפרצה לבסוף באופן מפתיע כאשר סיפרתי על חיתוך הורידים. תוך זמן לא מספיק קצר עמדו בסלון שלושה פרמדיקים (שניים עם פצעי בגרות) ושני שוטרים. זה לא חוקי להתאבד. עליך למות את אותו מוות עגום שנקבע לך.

 

המתנו במיון מעל יממה, עד שלבסוף הוחלט לאשפז אותו רשמית ולהקציב לו מיטה. נדמה היה שחיתוך הורידים היה הבלחה מקאברית סינגולרית, תוצר מוח מעונה ששהה בגפו זמן רב מדי. הקושי הרב לקבל טיפול, בשילוב עם הקושי הרב עוד יותר לגרום לו לבקש טיפול, גרמו לבעיה הזאת לחמוק מתחת לרדאר שלנו. אין זה מן הנמנע שלא יכולנו לבלום את ההחמרה. אם אינך עשיר, או לפחות מאד ישראלי, היחס הרפואי בשלבים שונים בחייך ידוע מראש. כאשר אתה צעיר שמים עליך זין. כאשר אתה זקן, שמים עליך זין עד אחרי שקרה משהו, ואז מרחיקים אותך קצת מהמוות וזונחים שוב. ולבסוף אחרי שאתה מת מתייחסים אליך בכבוד עילאי.    

 

לפני שהוא שוחרר מבית החולים דיברה איתו בפרטיות פסיכיאטרית מתלמדת שידעה רוסית (הפסיכיאטר עצמו רצה ודאי להגיע, אך הכרכרה לא הייתה מוכנה, שכן אחד הסוסים מת בגיל 95 מהרעלת קוויאר). היא גילתה לי שהוא הביע רצון להמשיך לחיות, והוא מעוניין לראות את מה שקורה בחייהם של הנכדים שלו. למעשה זה גם מה שהוא אמר זמן קצר אחרי שסבתא נפטרה -  שכעת הוא חי רק בשביל להתבונן בהתפתחויות בחיי המשפחה. בעקבות דבריה, הדחקתי עמוק את כל הרגשות הלא מעובדים מתקרית נסיון ההתאבדות, והמשכתי בשגרה. הנסיונות לאלץ את הרופאים לפעול בדחיפות כדי לקדם בצורה מורגשת את פתרון הבעיות הרפואיות החדשות שלו, התפוררו לאבק של תסכול. אף אחד לא יגדיל ראש ויחשוב מחוץ לקופסה כאשר מדובר בחולה מן השורה. אם לא תשלם סכומי כסף נדיבים עבור טיפול פרטני, אז חובה לנהוג בך כמו בשאר הפריטים לפניך ואחריך על פס הייצור. 

 

נפל בחלקנו, שלי ושל אמא, להזמין אמבולנס לא מעט פעמים בחודשים האחרונים. כל אחד מאיתנו היה מבלה לסרוגין מחצית מהימים לצידו. בשבתות לפעמים היינו מדלגים על ביקור. בשנים האחרונות כמעט ולא היו לי איתו נושאי שיחה משותפים. העולמות שלנו היו שונים מדי, והוא אדם סגור שלא השקיע אנרגיה בשיחות. הוא התעניין בחיים שלי, אבל בקווים כלליים בלבד, כי הפרטים היו מאד זרים לו. 

 

בניגוד לסבתא, שתמיד החצינה את רגשותיה העזים, סבא נהג לשמור על פנים חתומות. בשבוע שעבר כשחזרנו לבית שלנו מיום ארוך של שבעה בביתו, וטבלנו את עצמנו בוודקה, דוד שלי, שהגיע לארץ מארה"ב, מלמל בשקט ובאותה אגביות מפורסמת שירש מסבא, שסבא לא נהג להפגין רגשות, ושזה היה דבר ידוע במשפחה שלנו, והונחל גם לילדים שלו. לא חשבתי על זה בעבר, אבל זה נכון. לא רק התקשורת ביני לבין אמא היא מעוותת, אלא באופן כללי, להוציא כמה נשים ספציפיות, המשפחה המורחבת שלנו לא מסוגלת להחצין בצורה בריאה רגשות, וזה לא דבר שמישהו מעז לדבר עליו. כלפי המשפחה שלי, אין ספק שזה נכון גם לגביי. אולי לא רק כלפיהם. וזה לא שסבא היה אדם קשה או לא נעים. להיפך. הוא רק דאג לשמור את הרגשות שלו לעצמו. אני חושב שהיום הבנתי לראשונה שהוא אף פעם לא אמר לי שהוא אהב אותי. זה לא משנה דבר, ומעולם לא נתתי על כך את הדעת. אבל אני באמת לא זוכר שהוא אי פעם אמר את זה, בניגוד לסבתא שהטיחה את זה בפנים שלי בכל הזדמנות כמו כאפה חמה בליל דצמבר. הוא מאד אהב אותי, כמובן. והסגירות שלו אף פעם לא הטילה זאת בספק. 

 

באשפוז האחרון הבנו שלא ניתן להמשיך כך. פצחנו בחיפושים אחר בית אבות מתאים. הפרטיים היו יקרים מדי (בסביבות 10 אלף ש"ח לחודש), ולבסוף מצאנו מתוך ה"מסובסדים" מעון איכותי, שהתאפיין בכל יום אחר ברשימת המתנה ארוכה. גם במקום הזה העלות היא מחליאה. הם גוזלים ממנו 80% מהפנסיה, אמא שלי צריכה להקריב מדי חודש 2600 ש"ח נוספים, ודמי כניסה חד פעמיים הם מעל 13 אלף ש"ח. ימים לפני המעבר המתוכנן, צוות מבית האבות הגיע לבית החולים כדי לאמוד את מצבו. הוא אמנם לא היה סיעודי, היות והוא מסוגל לקום בכוחות עצמו, ולכן הוגדר בז'רגון הרפואי "תשוש", אך היה חשוב להם לוודא שהוא תפקודי מספיק כדי שיוכלו לטפל בו ללא מאמץ מיוחד, ועוד להעריך אם הוא מספיק עצמאי כדי לקבל את הקומה המוצלחת יותר. הם החליטו שכן.

 

יום למחרת, אמא העירה אותי בצרחות בשעה לא הוגנת. הסתבר שסבא התקשר מבולבל להודיע שהוא התלבש ומחכה שיקחו אותו. אמא צרחה מרוב בהלה. היה לה קשה להשלים עם הסניליות הזאת. ההתפרצויות שלה היו תכופות מהרגיל בתקופה האחרונה. אני בכלל מופתע שהיא לא התמוטטה. הנסיעות התכופות, הסידורים, הלחץ והדאגה הלמו בצורה קשה בבריאות הפיזית והנפשית שלה. וכיוון שהיא, כמו שאר המשפחה, לא יודעת לתעל רגשות, ההתפרצויות היו נטולות כל אלגנטיות. אז היא צעקה עליו שיתעשת ויפסיק לענות אותה.

 

לא יכולתי לחזור לישון, ולכן נסעתי אליו. הוא נראה מעולה. אפילו יותר טוב מאתמול. יושב לו, חתיך, בכורסא ליד המיטה, לבוש בסווטשירט שלי והילה של ערנות. שאלתי אותו אם הוא הצליח ללכת מעט לבדו. הוא השיב שישנם מקומות שגם הקיסר מתהלך אליהם לבדו (זאת אימרה ישנה, והכוונה היא לשירותים). בהמשך הוא אף יזם איתי דיון על הסדר והאופן שבו יש לערבב כוס מים חמים עם מים קרים, והחל לשלוף מזכרונו נוסחאות בפיזיקה אשר למד לפני עידנים בבית הספר. מסתבר, שלעתים קרובות לקראת המוות האדם חש הטבה חדה במצבו. 

 

לאור השיפור, אמא אף החלה להרגיש רע בגין ההעברה לבית האבות. הוא אמנם נתן את ההסכמה שלו, אך הוא לא הסתיר את החשש מלחלוק חדר עם דייר נוסף (חדר פרטי עולה 15 אלף ש"ח לחודש). הוא התבייש בהרניה (בקע) העצומה שלו, שבגלל טעות רפואית וביורוקרטית לא טופלה לפני שנים רבות, כאשר הייתה הזדמנות לעשות זאת. והוא חש לא בנוח להרעיש ולהעיר אדם במיטה סמוכה אם הוא מרגיש רע בלילה ומתחיל להיחנק. גם אני הייתי חלוק בדעתי, אבל כדי לתמוך באמא החצנתי העדפה נחושה לאופציה של בית האבות. הוא צריך השגחה קבועה, ואין למעשה ברירה סבירה.

 

באותו יום שישי סיימתי את הביקור אחרי מחלוקת לא נעימה. אמא ביקשה ממני לומר לו להחליף חזרה לבגדי בית החולים, כיוון שהוא ימצא שם עוד יומיים. הוא לא הבין אותי, וחשב שכוונתי היא שעליו להחליף בגדים היות ולא מתאים יהיה להיות לבוש בהגעה לבית האבות, וכשניסיתי להבהיר את עצמי הוא איבד סבלנות ורטן על כל מילה נוספת. התעקשתי מעט, והוא נאנק בסבל, ולכן ויתרתי. כשרציתי לומר כמה מילים לסיכום לפני שאני הולך, הוא הפנה את המבט בסבל וביקש שאלך כבר. לא לקחתי את זה קשה מדי.

 

למחרת, בשבת, החלטנו שאפשר לא לבקר אותו. למעשה, בבית החולים רצו לשחרר אותו כבר לפני כמה ימים, אך כיוון שהפעם מצאנו בית חולים טוב יותר (ורחוק יותר), הם איכשהו הסכימו להמתין בזכות לחץ מהעובדת הסוציאלית, היות והחל הליך העברה לבית אבות. אז במקום ביקור פיזי התקשרנו כל כמה שעות. אני התקשרתי רק בצהריים לשאול איך הוא מרגיש. הוא ענה בקוצר רוח שהכל אותו דבר. החלפנו עוד כמה מילים שגרתיות והשיחה הסתיימה. זאת הייתה השיחה האחרונה שלנו. 

 

אמא נסעה אליו ביום ראשון. זה היה תורה. אני נסעתי לעבודה. דיברתי רק איתה. נדמה לי שבאחת השיחות שמעתי את הקול שלו ברקע. הוא אמור היה להיות משוחרר באותו יום. היא מסרה את כל הצ'קים, ונסעה לאסוף אותו. אך כאשר הגיעה לבית החולים, הסתבר לה שחלה הרעה במצבו. היה לו קשה לנשום. פעם אחת בדרך חזרה מהשירותים הוא זעק בשארית כוחותיו. לא היה לו אויר. לדבריה, בנסיון נואש לשאוף חמצן, הוא פער את הפה שלו עד כדי כך שהיא חשבה שהלב שלו יפול ממנו. את התיאור הזה שמעתי אותה מספרת עשרות פעמים בשבוע האחרון. בערב, כשהיא הלכה, הוא כבר לא קלט את הסביבה שלו. אחוז קדחת השמורה לגוססים, הוא קרא לסבתא שלי "אניה, קחי אותי אליך". אמא יצאה מהחדר בלי להיפרד, והוא כנראה כלל לא הבחין בכך. 

 

היא התקשרה לאחיה, והודיעה לו שעליו להקדים את הטיסה שלו בשבוע, ואפילו אם הוא אכן יגיע תוך יום, יתכן שזה יהיה מאוחר מדי. בת-דודה שלי הצליחה להשיג עבורו כרטיס חדש. אנחנו רצינו שהוא יגיע בשלב הרבה יותר מוקדם. מאז שהם עזבו לארה"ב, לפני 8 שנים, כל העומס מהטיפול בסבא וסבתא נפל עלינו. היינו צריכים עזרה. במיוחד אמא, שכבר הייתה שבורה נפשית. קיווינו שהוא לפחות יעזור עם הסידורים הביורוקרטיים מחוץ לבית החולים. וכמובן, חשוב היה שיבלה זמן איכות עם אבא שלו, כל עוד הוא צלול. נראה שהוא לא מיהר להגיע לארץ, וניהל מערכה פוליטית מרחוק. לבסוף הלחץ מאמא והמצב הלא משתפר של סבא, יחד עם כמה אישורים ששלחתי לו מבית החולים עבור המעסיקים שלו, הובילו לרכישת כרטיס. אבל זה היה מאוחר מדי. 

 

***

 

למחרת היה תורי. אחרי הנסיעה המצחינה הקבועה, שנמשכה שעה וחצי, הגעתי לבית החולים. הוא לא היה בחדר שלו. שאלתי כמה פעמים את אחד האחים, ולבסוף הוא איתר אותו במחשב. הוא היה בחדר שככל הנראה מיועד לחולים במצב קשה. עם חשש כבד בלב, צעדתי צעדים נחושים ומדודים לאורך החדר, חולף על פני רגלי המיטות, ותר במבט אלכסוני אחר סבא, בתקווה שיהיה שרוי במצב כלשהו שמעורר תקווה. הייתי מוכן למראה קשה. לא, לא הייתי באמת מוכן. חלפתי על פני וילון אחד. שניים. כצעד אחרי הוילון השלישי ראיתי אותו. זאת לא הייתה הפוזה הכי מוצלחת שלו אי פעם. השיניים התותבות היו בקופסה קטנה על השידה, ובפה שלו היה תקוע צינור גדול, כאשר סביב ראשו היה קשור בחוזקה שרוך שמעך את לחיייו וחתך את שפתיו, ומטרתו הייתה לקבע את הצינור. אני לא אמשיך בתיאור הפרטים הויזואליים, והחלק הקשה כלל לא היה טמון בהם. לא היה ספק שהמצב חמור. השאיפה והנשיפה שכיווצו ומתחו אותו היו חדות ואכזריות, והדגישו את חוסר האונים שלו. בכל נשיפה, לרגע נדמה היה בראש שלי שהוא מתעוות בבריחה מכאב אינסופי. לקח לי זמן להבין מהו החלק הקשה ביותר. אבל כשהפרטים התיישבו במקומם, היה לפתע ברור שהדבר שהפחיד אותי יותר מהכל הוא שהוא לא ידע שאני שם. אני כבר לא יודע אם הוא ישן נטול כוחות, או מורדם חלקית, או פשוט בלי הכרה, אבל הדבר שרציתי יותר מכל הוא שהוא יפקח את העיניים ויזהה אותי. אפילו אם זה יכאב. לא ידעתי אם הוא יצא מזה או לא, אבל אם לא, מה שרציתי יותר מכל היה להיפרד. 

 

אמנם אני ואמא בחודשים האחרונים הזכרנו בינינו לבין עצמינו את החשיבות של השלמה עם המצב, והאפשרות שהבעיות הבריאותיות שלו יובילו למוות, ההתעסקות בפועל אף פעם לא נגעה בזה. מעולם לא קיבלנו איתות שהמצב הוא קריטי, ואפילו בימים האחרונים ביותר, כאשר היה אומר כדרכו שכבר לא נשאר לו הרבה, הייתי נוזף בו על השליליות שהפגין. אז, ביום האחרון שלו, לא הייתי נוזף בו. לפחות לא לפני שהייתי אומר לו שאני אוהב אותו מאד.

 

הוא תמיד היה מתלונן בבית החולים על הקור. אפילו לי היה קר שם, ואני יכול להזיע במקפיא. המבט שלי נעצר על אצבעותיו שהיו כחולות. זה אמנם נבע מבעיות בזרימת דם, אך הצבע הגביר בי את הדאגה. הוא לא ער, אבל אולי הוא, בכל זאת, סובל מהקור באופן כלשהו. קראתי לאח, וביקשתי שישיג עוד שמיכה. אחות אתיופית הביאה אותה, ואז שאלה אותי איך זה שהוא פתאום הגיע למצב הזה. לא ממש עניתי לה, והיא הלכה. 

 

משהו בי התחיל להתפורר, אבל ברמה המודעת אספתי את עצמי בידיעה כואבת שעכשיו לא הזמן להערכות מצב, אלא לסטואיות. לא יכולתי לראות אותו כך למשך זמן רב. הייתי יוצא למסדרון לקרוא את הספר האחרון של דן בראון, ואחת למספר עמודים הייתי חוזר למיטתו לכמה דקות, בתקווה שהוא יתעורר וישמע אותי. 

 

בשלב מסוים הבחנתי בביקור רופאים. רציתי לשמוע את הדיון שלהם, אבל נתבקשתי לחכות בחוץ. לבסוף, הרופא הפרופסורי ביותר מהחבורה ניגש אלי, ובפעם המי-יודע-כמה בחייו סיפר שהמצב הוא קריטי. הוא שם עלי לרגע יד, אבל בו בזמן הקפיד לא לומר דבר שיעורר תקווה. הוא אישר שכעת הוא גם מורדם חלקית. לפחות הוא לא סובל. 

 

סיפרתי על הכל לאמא. כעבור כמה דקות היא התקשרה וצעקה עלי לשוב הבייתה. אם הוא מורדם ולא יתעורר, אז אין טעם שאשב שם, והיא לא רוצה שאני אתבשל באוירה הזאת. לאורך היום היא לא הייתה שלמה עם ההימצאות שלי בבית החולים, אבל כעת היא צעקה בהחלטיות, והוא באמת כבר היה מורדם, אז נסעתי הבייתה. 

 

שעתיים לאחר חזרתי היא נכנסה לחדר שלי, בעוד שאני עסקתי בעיסוקים מבישים שעוזרים לי לפרוק את המתח שנצבר בתת-מודע, והודיעה שהתקשרו מבית החולים מביקשו מאיתנו לבוא. ברור היה שהמצב הוא קריטי מאד, אבל היינו עסוקים בלהתארגן ולהזמין מונית, ולא בלעבד את האינפורמציה. 

 

בלילה הקודם בת דודה שלי מארה"ב התקשרה אלי. היא ביקשה ממני לעדכן אותה בכל התפתחות שתתרחש. היא הרגישה רע בגלל שאינה לצד סבא. היא לא יכלה לראות את סבתא בשנותיה האחרונות או להגיע ללווייתה בגלל שהייתה עריקה. וכעת, לאחר שהושג פתרון משפטי, היא לא יכולה לבקר את סבא בגלל שיש לה שתי בנות, ולדבריה היא לא יכולה לנטוש אותן ואת בעלה. היא שאלה אותי אם אני חושב שהיא הייתה צריכה לבוא. אמרתי לה שזה עניין שלה. סבא לא היה רוצה שהיא תבוא. בדיעבד, ניתן לדעת שהיא לא הייתה מספיקה לתפוס אותו בחיים. היא הייתה צריכה לבוא. 

 

בדרך, במונית, שלחתי לה עדכון לוואטסאפ. היא לא הייתה מסוגלת להקליד מענה, אך היא השיבה בהודעה קולית. שלפתי את האוזניות מהתיק, שדאגתי, כהרגלי בביקוריי אצל סבא, לקחת איתי, כדי שאוכל להאזין לה בפרטיות, בלי שהנהג ישמע. היא נחנקה על הדמעות שלה, ואני לא זוכר בכלל מה היא אמרה. 

 

הגענו לבית החולים, עלינו לקומה החמישית, והתקרבנו לחדר שלו. צעדנו צעד אחד פנימה וסבנו חזרה. אולי לא כדאי שנתקרב אליו בלי הדרכה מאחד הרופאים. כעבור רגעים עמדה מולנו אחות. אחרי זה עמד מולנו רופא. אחרי זה אותו רפא אמר, עם הדגשה קלה מאד של עצב מאוס, שסבא מת. שעת המוות היא 15:53, ב-21 ליולי. 

 

צעדנו אל המיטה שלו. שתי שמיכות הסגירו בגבעותיהן את הגופה שנחה תחתן. העליונה היא זאת שביקשתי שיוסיפו לו לפני מספר שעות. אמא ניגשה אל ראש המיטה, הסיטה מעט את השמיכה כדי לראות את פניו, והמוות האימתני שהשיב לה מבט מצמרר עורר פרץ דמעות. "זהו, נותרו רק אני ואתה" היא ייבבה, והעבירה בכך עמוד אל הפרק הבא. היא מתחה חזרה את השמיכה ופסעה אל מרגלות המיטה. ניסיתי לחבק אותה, והיא כאילו לא נתנה לי, אז החיבוק היה מגושם. האחות הלכה להביא לה כסא. אני הסטתי גם כן את השמיכה, וחטפתי אגרוף בבטן. הפה שלו היה עדיין פעור. הוא היה בשיא הזיקנה שלו. שום נשימה. שום קיום. 

 

אמא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא עומדת בזה. הלכתי להביא לה כוס מים, ולבקש מאחות שתשאל את הרופא, אם הוא יכול להביא לה משהו להרגעה. כשחזרתי לחדר היא אמרה לי "הוא עוד חם". "נישקתי אותו", היא המשיכה. "עם סבתה לא היה לי אומץ", סיכמה. לא הייתי מוכן להרפות. ניצלתי את ההזדמנות. ניגשתי אליו, הסטתי את השמיכה, ונשקתי למצח שלו. הוא באמת היה חם. נישקתי אותו שוב וליטפתי את הראש שלו. המגע תעתע בי לחשוב שהוא עוד חי, אז ניסיתי כמיטב יכולתי להטמיע בו דרך הליטוף כמה אני אוהב אותו, וכמה שאני מצטער. 

 

קרבתי אל אמא. חשתי שכל מה שקיים בי משתוקק להתפרק בבת אחת, אבל זה היה מוקדם מדי. היא משכה באפה, ואמרה שחשוב מאד שאני אתחתן. כדי לא למות לבד. זה לא היה הזמן לחלוק עליה. 

 

הרופא הגיע בצעד מהיר, ובקול עצבני ומתגונן הזכיר מספר פעמים שהוא אינו יכול לתת שום דבר למטופל שאינו רשום. כמובן.  ניגשנו לסבא לפרידה אחרונה. חזרנו על הגינונים מקודם. המגע האחרון ניתק באיטיות, אבל לאחר שניתק הפרידה הייתה סופית. האח תדרך אותנו לרדת למשרד לקבל אישור על המוות בשביל הקבירה. השתתפו בצערינו, ונתנו לנו למלא מסמכים. 

 

התקשרתי לדוד שלי ובישרתי לו שיש ברשותי חדשות רעות. "מת?" הוא שאל לאחר שתיקה קצרה. "כן", השבתי. הוא היה בדרכו לשדה התעופה בניו-יורק. הוא לא ניצל את ההזדמנות.

 

***

 

סחרור משובש של חצאי מחשבות ליווה אותי לכל אורך הנסיעה הבייתה, וניתק אותי מעצמי. ברקע הכמיהה לפורקן החלה להלום באגרופיה על החומות. הותקפתי ברגעים ראשונים. הנסיעה הראשונה כאשר הוא לא בעולם. הכניסה הראשונה לבית כשהוא לא בעולם. המחשבה הראשונה עליו כשהוא לא בעולם. השהות מורטת העצבים לצד המיטה שלו לאורך החודשים האחרונים נדמתה פתאום כמו חלקת גן-עדן שבויה מאחורי סורג ובריח. 

 

כשנותרתי לבדי בחדרי, החלטתי שאני צריך לבכות. דאגתי לעצמי. חששתי פן התמורה שתחול בי תפער בתוכי תהום, שבסופו של דבר אשאב לתוכה. ידעתי שעלי להקיז מתוכי את הכאב בדמעות. זה היה קל משחשבתי. התקשרתי לג'קי. לא רציתי לבכות בנוכחות גבר. ההכרח לדבר בקול במילים ברורות, במקום להתגושש עם מחשבות מעורפלות, גרר אותי לפינות הכואבות ביותר, כאשר שום דבר כבר לא היה בשליטתי. קרחונים מפלצתיים נעו בתוכי, והתגובה הייתה חזקה ועקפה לחלוטין כל מחשבה או כוונה. הגוף נשא עימו הרבה דברים שלא הבחנתי בהם, וכעת הושלכתי החוצה מתוך עצמי עד תום תהליך הניקוז שמשל בי. 

 

בכיתי מספר פעמים בשבוע לאחר מותו. דמעתי בעצב ובבו בזמן שמחתי שאני מתעמת עם המוות שלו. הפחד מנצחיות הכאב בשלבים הראשונים התחלף בתשוקה למצות את הצער. הבחנתי בכך שהפורקן מתחיל לפנות את מקומו לבנייה מחדש. תהליכים מוכרים של הדחקה ורמייה עצמית החלו לשקם את הרקמות האפורות שזה זמן רב לוכדות ומגדירות אותי. 

 

***

 

דוד שלי הגיע לארץ יום לאחר מותו. הלוויה הייתה בצהריים. השמש צבעה את בית הקברות בלבן. לא נראה במקום צמח אחד שהזכיר את קיומו של יופי בעולם. אבנים, אבק, רב רובוטי, ושיירה קטנה של אנשים, שרובם זכורים לי מארוחות במסעדות לפני שדוד שלי עזב את הארץ. היו גם כמה פנסיונרים מהבניין של סבא. את ההגעה שלהם הערכתי יותר. שמרתי על עצמי עסוק. אמרתי לאנשים שלום, יישרתי אינספור פעמים את הכיפה, שהתעקשה להחליק למרות שהוצמדה בשתי סיכות, ונשאתי את האלונקה שעליה שכב סבא חנוט ומכוסה בסדין שחור. כשהעובד המגודל והמלוכלך, שזה עתה מיצה סיגריה, עיוות את הגופה של סבא באכזריות לא מודעת שעה שהוריד אותו לתוך הקבר, אמא פרצה בבכי. בדומה למותה של סבתא, אמא הצליחה למנוע מעצמה עימותים עוצמתיים עם הכאב עד הלוויה. כמו בלוויה הקודמת הבכי היה כזה ששמור רק לאבדות הכואבות ביותר. הפרכוסים שלכדתי בידיים שלי בעוד שהחזקתי אותה הקפיאו אותי מחדש. לבסוף היא נרגעה, הקהל פנה אל היציאה, ואני נותרתי עם הדוד ואמא, ויכולתי לעמוד כמה רגעים מול הקבר הפתוח ולהתייחד איתו. המחשבות תרו כמה רגעים אחר הגומחה החדשה בה אני תמיד נתקף במדקרת כאב קצרה ועמוקה. כמה דמעות זלגו מאחורי עדשות משקפי שמש, ופניתי משם. 

 

תחילה חזרנו לבית שלנו, ושם ערכנו סעודה עם כל אותם נוכחים, שהגיעו, למעשה, מהצד של דוד שלי. כולם היו רוסים, כולם שתו וודקה ואף אחד מהם לא היה שבור במיוחד. אפילו הדוד ואמא לא נראו מרוסקים נפשית. כנראה שגם אני לא. ישבתי בשקט ולגמתי וודקה. לאחר מכן הלכנו לבית גיל הזהב בו סבא גר, ובמועדון החברתי בקומה הראשונה המשכנו לסעודה שניה, הפעם עם דיירי הבית שהכירו אותו. הרבה מילים טובות נאמרו. ידעתי שהן נכונות ולא מספיקות. לרוב זקנים מרגיזים אותי, כי הם בוהים ושופטים בלי בושה, אבל הפעם הייתי אסיר תודה על כך שהכירו אותו, והעבירו איתו את הזמן בשנותיו האחרונות, ואף הגדילו להתאסף ולהיפרד יחד איתנו. 

 

הימים הבאים היו בסימן השבעה. אני לא מחויב למנהג הזה בתור הנכד, אך, בכל זאת, שהיתי בדירה של סבא רוב שעות היום. הכניסה הראשונה לדירה שלו לאחר מותו הייתה הרגע הכי קשה עבורי. ריקנות, התברר, מורגשת יותר מנוכחות. העברתי אינספור שעות בדירה הזאת, שכוב על הספה עם ספרי לימוד, מרוצה מההימלטות מהמחשב המנוון בבית, והוא היה יושב על הכורסה מנגד, קורא עיתון, פותר סודוקו ותשבצים או פשוט נרדם. הוא תמיד היה קם בשלב מסוים, ומביא לי כיבוד מהמטבח. הוא עשה זאת אפילו בפעם האחרונה שהייתי אצלו, לפני חודש, כאשר זה גרר התקף נשימה מייסר. אני לא הערתי לו לנוח, כי ידעתי שטוב עבורו להתנועע ובעיקר כי אני יודע שהוא רוצה להעניק לי משהו. הענבים שהוא הביא לא היו באיכות מספיק טובה עבור אוקראיני צעיר ומפונק שכמותי, אבל המחווה עצמה הזכירה לי שאני והוא זאת יחידה אחת. 

 

במקביל ערכתי לי שבעה משלי. הייתי מדבר ונפגש עם חברים קרובים וג'קי. במיוחד אהבתי לעבור על אלבומים ישנים. התקופה האחרונה הייתה אינטנסיבית, ויצרה בראשי תמונה לא מאוזנת של חייו. הרי הוא לא תמיד היה מרוגז ועייף. ולא תמיד הייתי זה שטיפל בו. מחצית חיי הוא היה זה שטיפל בי. ובין לבין פשוט חיינו. אפילו בתמונות שלו זמן קצר אחרי ההגעה לישראל, לפני 23 שנים, כאשר הוא היה בן 62, הוא נראה חסון ומלא חיים. 

 

זכרונות זנוחים מתקופות יפות בחיי צפו אל תודעתי כמו בועות אל פני המים, והערימו לרגעים ספורים על החושים שלי לחשוב שעולם נפלא שהכרתי פתח בפניי את שעריו בשנית. הרחקתי לכת עד תמונות שצולמו עשורים רבים לפני לידתי. סקרתי את החיים הסוריאליסטיים והפסטורליים שאפילו בשחור לבן נראו צבעונים בהרבה מכל מה שראיתי באלבומים המודרניים. צ'רנוביל הישנה, שלא זכיתי אף פעם להימצא בה, הצטיירה בעיניי כמו אטלנטיס האוקראינית, וכמוה גם היא מושכת, מיתולוגית ומחוץ לגבולות שאי פעם אזכה לחצות. 

 

במהלך הסקירה נתקלתי, כמובן, בתמונות מביכות, בהן אמא הייתה מלבישה אותי בחליפות אוקראיניות קטנות, ומציגה אותי לעולם כמו שי-טסו כנוע בתערוכת כלבים מקומית. לזכותה יאמר שהעניבות שהיא בחרה תמיד הבליטו את העיניים החומות שלי. לא כי יש לה מושג כלשהו בהתאמת צבעים - היא פשוט קשרה אותן ממש חזק. 

 

***

 

הזמן לא בזבז זמן ותוך ימים אחדים כבר מצאתי את עצמי קוטע את תחושת השכול ברצפים של שגרה טיפוסית עד פיהוק. עם זאת, המחשבות העגומות שהבליחו מעת לעת, היו כל דבר מלבד שגרתיות. לכל אדם יש מעגל אכפתיות שונה. יש אנשים מוזרים שאכפת להם מכולם. יש אנשים מאוסים שאכפת להם מכל המדינה. יש אנשים שדואגים רק למשפחה ולחברים. במקרה שלי, הדעה הנפוצה היא שהמעגל הזה מוכל כולו בפופיק שלי. קשה להתווכח עם הממצאים התומכים בתאוריה הזאת, ובכל זאת זה לא מדויק. אמנם ישנם אנשים נוספים שחשובים לי, במעגל האמיתי שלי נמצאו: אני, אמא, סבא וסבתא. שני הצמצומים שנתרחשו חתכו אותי לאורך ולרוחב. כנגד האנוכיות הידועה והמוחצנת משהו שלי, והמשיכה הפיזית אחר חלקת חיים נטולת משפחה, תמיד ניצבה, בחסות דיסוננס קוגניטיבי עתיק כמו היקום עצמו, התפיסה שלי של המשפחה הקרובה בתור ישות אחת. את כל אישיותי והגורל שניבאתי לעצמי הגדרתי על בסיס התפקיד שמשפחתי משחקת בחיי. המסרים של הערבות ההדדית נטמעו בי בעומקים כאלו שאין לי אפשרות להגיע אליהם ולשולפם. 

 

שבוע אחרי פטירתו, כאשר דוד שלי כבר היה בניו-יורק, נסענו, אמא ואני, אל הקבר. הקבר נותר פתוח, שכן טרם הגענו להסדר עם היהודים הנבחרים באשר לעדכון המצבה, שצריכה כעת להזכיר את סבא וסבתא יחדיו. עמדנו ובהינו בעפר, משתדלים לחדור דרכו במחשבותינו להביע צער וגעגועים לרוחו של סבא ולא לאדמה. 

 

הפעם לא זלגו דמעות על פניי. עמדתי שם וחשבתי על עצמי חושב על עצמי. 

 

הוצאנו מהקבר לכלוך שנותר מזר הלוויה, נכנסנו לאוטו, ונסענו משם להמשך החיים. 

 

***

 

סבא, כמו סבתא, היה אדם פשוט ואהוב. אני לא רוצה לומר על אדם מת שהוא תמיד היה עוזר לכולם, וגם לא שהוא היה אב, סב ובעל מסור. כבר חטאתי מספיק בקלישאות בטקסט הזה. ודאי הייתה בו מורכבות סמויה. הוא חכם מדי מכדי שלא תהיה בו. ואין ספק שהוא עשה טעויות, והיו לו פגמים וחסרונות. אך כל אלה כאילו הסתלקו כדי שאני אוכל לזכות לסבא המושלם בעיניי. לא הכרתי אותו בצעירותו ויהיה זה יומרני מצידי לסכם את דמותו על סמך צדדים שלא הכרתי. אני מעוניין ליצור מצבה וירטואלית פרטית של האדם שאני הכרתי, ולא של אף אחד אחר, כולל האדם שהוא מעולם לא הראה לי שהוא היה.

 

הוא איבד את הוריו בגיל צעיר, ואחיו הבכור נהרג במלחמה. ילדות זרועת אסונות חישלה אותו, וכנראה הרגה בו יצרים נחותים שהיו עלולים להפוך אותו למישהו כמוני. הוא הסתפק במועט, ונראה שלא היה בעולם דבר שהעריך מלבד האושר של בני המשפחה שלו. לעולם לא זלזלתי בפשטות או במסירות העיוורת שלו. הציניקן שבי, שמשתלח בכל צללית דהויה שחולפת על פניו, לא העז מעולם לתקוף אותו. ביטלתי לפעמים את העצות וההטפות שלו כנאיביות ומיושנות, אבל זה לא גרע מהידיעה התמידית שאני אדם הרבה יותר קטן ממנו, ובלאו הכי היכולת שלי לבחון בצורה טובה יותר את פרטי המציאות המודרנית לא מתועלת לשום דבר שיש להתגאות בו. 

 

הוא עבד כל חייו כיצקן מתכת, עבודה קשה ותובענית אשר הותירה חותם אכזרי על גופו. הוא סיים בהצלחה בית ספר טכני על-תיכוני, אך דחה הצעות להמשיך ללימודים גבוהים יותר. במקום התמקד בעבודה ובמשפחה שלו. את מרבית חייו העביר בצ'רנוביל. שם היה אדם מכובד, והוערך בזכות חריפות שכלו ומוסר העבודה הגבוה שלו. לאוקראינים המתורבתים בזמנו הייתה הערכה רבה לחידות ובעיות מתמטיקה והגיון, והוא היה היעד האחרון עבור שאלה קשה ששברה את רוחם של אלה שנאבקו בה לפניו. הוא אהב לקרוא, לשחק שחמט, לפתור בעיות ותשבצים, ולטפל במשק הבית. בבית המשפחה שלי הייתה חווה קטנה, וגידלו בה בעלי-חיים רבים: ארנבים, תרנגולות, כלבים ועוד. אמא מספרת שהוא היה אבא נוקשה, אך נטול כל אכזריות. וכל אנדקוטה ששמעתי תמיד הציגה אותו בתור פטרון קר-רוח, כמו ראש מאפיה שכל עיסוקיה חוקיים וצנועים. 

 

אם לא שבע השנים האחרונות, אולי לעולם לא הייתי יודע שסבא וסבתא יכולים לא להימצא אחד ליד השניה. ואם לא המוות של סבתא אולי הייתי נותר גולם סתום שלא ידע על האהבה העצומה שלהם. אז, לפני שבע שנים, ראיתי כמה כאב השתחרר בו, והבנתי שהקשר ביניהם היה בסדר גודל שאף חווייה בחיי לא לימדה אותי לאמוד. במחשבה לאחור זה נראה כמעט ברור שסבתא תמות לפניו. היא אהבה אותו יותר מדי בשביל לאבד אותו, והוא אהב אותה יותר מדי בשביל לתת לה להרגיש איך זה לחיות בלעדיו. בפעם המי יודע כמה בחייו, הוא איפשר לאדם קרוב לחיות חיים שלמים יותר, במחיר כאב אדיר שהוא נשא על עצמו. 

 

***

 

באחד הביקורים האחרונים שלי בבית החולים השיחה גלשה לנושא המשפחה בארה"ב. אני הדהדתי את הדעות של אמא, לפיהן הם יכולים לתרום יותר. השתדלתי להתנסח כך שלא ירגיש כמו נטל, אבל שמעתי תכופות על החופשות של הקרובים בארה"ב, כמו למשל האחרונה לג'מייקה, כשהם יודעים שאמא קורסת תחת העומס, והאמנתי שאין להם לגיטימציה להחשיב את עצמם למשפחה אחת איתנו, אם הם לא מנסים לעזור לנו, כאשר בבירור יש להם זמן וכסף. גם על הבנות-דודות כעסתי. הן אחת לשנה מקפידות להגיע לארץ, ולפעמים לתקופות ארוכות מעל חודש, אבל לרוב בשביל בילויים וביקור אצל חברים, ואותנו, ובמיוחד את סבא, היו מבקרות לכל היותר פעמיים לזמן קצר. סבא לקח קשה את הביקורת המרוסנת שלי. הוא התנצח על זה לא מעט עם אמא, וכעת הוא טען שהיא הרעילה גם אותי. הוא אמר בכעס שהוא פוחד שאחרי שהוא ימות אנחנו נסתכסך וננתק קשר בין שני פלגי המשפחה. אז הוא העדיף שנשמר את המצב הלא מאוזן הזה, כדי חלילה לא להשניא את עצמנו על הבליינים מניו-יורק. 

 

קשה לי שלא להצדיק את הטינה כלפי המשפחה בחו"ל. הרי בגללם אנחנו כאן. עשרות בני משפחה וחברים קרובים נסעו לארה"ב, ורק דוד שלי ומשפחתו הגיעו לארץ. כאשר הגיע תורנו, דוד שלי שכנע אותנו להצטרף אליהם, ואז כעבור שנים, קמו, הודו בטעות, ועזבו גם הם לארה"ב, מותירים אותנו כאן לטפל בסבא וסבתא. זה נראה כאילו כולם רצו לצאת לבילוי באמריקה, אבל לא רצו שאנחנו נצטרף ונהרוס להם, אז דוד ודודה שלי נהגו בנו כמו בכלבים, נכנסו בתור תרגיל הטעיה לחדר ששמו ישראל, אנחנו נכנסו אחריהם כמו כלבים נאמנים, ואז כשהיינו בפנים, הם ביצעו במהירות עיקוף ויצאו מהחדר, נעלו אותנו שם, והצטרפו לאחרים במצפון שקט. אנחנו התנפלנו על הדלת, ונבחנו בפראות, אבל ללא הואיל. 

 

העניין הוא שלא הבטחתי לסבא דבר לפני מותו. הוא ליווה אותי דרך ארוכה, ומת בלי לדעת לאן אני ממשיך. והבקשה הזאת, הזקנה והעיקשת, שהוא יותר הטיח מאשר ביקש, היא בעצם הדבר הקרוב ביותר שיש לי לבקשה אחרונה. אני רוצה לכבד את הרצון שלו, להניח לעבר, ולחתור לשימור הלכידות המשפחתית הטרנסאטלנטית. זה לא פשוט עבורי להרפות מכעס ושנאה, או אפילו ממטבע של שקל או מרווח לרגליים באוטובוס, אבל אני הולך לנסות.

 

***

 

אני מתחיל להשלים עם המוות של סבא. כמו סבתא הוא לא יכל לחיות לנצח, ונראה שתחלואי הזיקנה גברו על נחישותו, ושכנעו אותו שעדיף לו לנוח עם סבתא מאשר להתענות לצידנו. הוא נשאר נאמן למשפחה עד יומו האחרון, והותיר אותנו עם הרבה זכרונות טובים, ומורשת ערכים שהיא החלק הנאצל יותר של הזהות שלנו. רק דבר אחד במוות שלנו עדיין רודף אותי ולא מרפה - לא הספקתי להיפרד ממנו. אף אחד לא הספיק. ההידרדרות הייתה מהירה ולא צפויה. כשהבנו שזה עלול להיות הסוף זה היה כבר מאוחר מדי. השיחה האחרונה שלנו, הייתה שגרתית ומאוסה, וזאת שלפניה הסתיימה במריבה. 

 

כמו עם סבתא, גם כאן הייתה הזדמנות, רק שאני חשבתי שזאת הזדמנות להוסיף לחייו אורך ולא ערך. אני לא יכול להיות שלם לפני שאדע מה לעשות עם כל המטען שנותרתי איתו. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, ולהודות לו על כל מה שהוא עשה בשבילי, אבל לא עשיתי את זה, ואני כבר לעולם לא אוכל. אני נאלץ לפרוק הכל בלעדיו, בשביל לטהר את עצמי, בלי שהוא ידע על כך. 

 

רציתי להודות לך סבא על זה שמעולם לא הרגשתי שאני גדל בלי אבא, כי אתה היית אבא שלי. רציתי להודות לך על זה שלימדת אותי לקרוא ולכתוב ברוסית. רציתי להודות על זה שלימדת אותי לשחק שחמט, ואחרי שחשבת שאני בוגר מספיק בשביל לתפוס את החשיבות הסמלית, הענקת לי לוח שחמט, מתנת פרידה מחבריך בעבודה, עליו שמרת בנאמנות שנים רבות והוקרת מאד. אני מבטיח להמשיך לשמור עליו בשבילך. רציתי להודות על כך שיחד עם סבתא הבאת את אמא לעולם, כדי שהיא תוכל להביא אותי. אני יודע שאני בעיקר מתלונן על החיים שלי, אבל עדיף היה לחיות אותם מאשר לא להתקיים בכלל. רציתי להודות לך ולסבתא על כך שהייתם האנשים היחידים בחיי שהרגשתי שאהבו אותי ללא תנאים. רציתי להודות לך ולסבתא על כך שבמהלך ארבע השנים הראשונות לחיי באוקראינה אתם הייתם אלה שגידלו אותי, בזמן שאמא עבדה בעיר רחוקה. רציתי להודות על כך שהמשכתם לגדל אותי שנים רבות אחרי המעבר לישראל. רציתי להודות לך על זה שכיוונת אותי להיות אדם שאני מסוגל להעריך, ולהבהיר שהצדדים השליליים הם לא אשמתך. רציתי להודות לך על כך שנתת משמעות לחיים שלי. משמעות שלא אבדה לי כשאתה כן. 

 

גם אתה ניצלת את ההזדמנות שניתנה לך. זכית להרבה חוויות טובות בשבע השנים האחרונות. אני שמח שראית את הנכדה שלך מתחתנת, ולפגוש את שתי הנינות שהיא הביאה לעולם. אני שמח שזכית לפני שנה לפגוש את אחיך הצעיר שהגיע אלינו לביקור עם אישתו מאוקראינה. ואני שמח שזכית להעביר את השנים האחרונות, ובמיוחד הימים האחרונים, בקרבתי. חיית כמעט 86 שנים. זכית להביא שני ילדים, שלושה נכדים ושתי נינות. נראה שגם אתה מתת כשהיה לך הכל, ואני שמח על כך. 

 

ורציתי גם לבקש סליחה על כך שהפסקת להיות עבורי מודל לחיקוי, כשהפסקתי להאמין שאי פעם אוכל להשתוות לחוזק שלך. רציתי לבקש סליחה על זה שלא אמרתי לך שהיית הסבא הכי טוב שיכולתי לבקש. רציתי לבקש סליחה על כך שלא טרחתי ללמוד מספיק על קורות חייך. רציתי לבקש סליחה על כך שלא נהגתי בסגפנות מספקת בשבוע אחרי פטירתך. רציתי לבקש סליחה על כך שלא באתי לבקר אותך בשבת האחרונה בחייך. רציתי לבקש סליחה על כך שלפעמים הייתי קצר רוח בביקורים שלי. רציתי לבקש סליחה על כך שלא ניסיתי להתחבר אליך מספיק, ולחדור את מעטה השתיקה שלך. רציתי לבקש סליחה על כך, שלמרות שביקשת ממני מספר פעמים, טרם שלחתי ל"יד ושם" את הטופס שמילאת על אחיך. אני מבטיח לשלוח אותו בקרוב יחד עם טפסים שאמלא עליך ועל סבתא. רציתי להתנצל על כך שלא התחתנתי ולא הבאתי לך נינים נוספים. רציתי להתנצל על כך שבעקבות מותך, כשהצער והכאב פיקחו אותי ומילאו אותי בכוחות שיכולתי להשתמש בהם בשביל לשנות את עצמי, כמו מסומם שמקבל תרומה נדיבה, בזבזתי הכל על ההתמכרויות העלובות שלי, ולא שיפרתי דבר. ובמיוחד רציתי להתנצל על כך שאני כותב את הפוסט הזה בשבילי ולא בשבילך. 

 

כעת, אם יורשה לי, כיוון שאתה לא נוכח, אני אאלץ לסלוח לעצמי בשמך. אין לי ספק שאם היית יכול, היית סולח לי בעצמך, אפילו אם לא מגיע לי. 

 

***

 

כשהתרחקנו מהקבר שלו, בביקור האחרון בבית הקברות, אמא אמרה שהיא רוצה שאני אקבור אותה באדמה, ולא כמו הקברים בקירות שחלפנו על פניהם באותו רגע. זה הזכיר לי לאן פניי מועדות. היא החלה כבר בקאונטדאון לקראת האובדן המשמעותי ביותר שצפוי לי. אם למדתי משהו בעקבות הארועים האחרונים הוא שהסוף מתקרב מהר יותר כשאני טומן את הראש בחול. המשימה שלי כעת היא אמא. אני לא יכול להיות לצידה לנצח, אבל אני מוכרח לדאוג לה, ולכן המטרה שלי היא להעביר אותה לארה"ב הברית בהקדם האפשרי, שם היא תהיה מוקפת במשפחה וחברים, בעוד שכאן אין לה אף אחד ושום דבר חוץ ממני.

 

לצערי, זה לא דבר פשוט. דוד שלי עוד לא אזרח, ובעוד כמה שנים כאשר יקבל אזרחות, הוא יוכל לבקש גם עבור אחותו, אבל זה יכול לקחת עד 10 שנים. הוא בדק את הנושא, ומצא שהדרך המהירה ביותר להעביר אותה חוקית לארה"ב היא שאני אסיים תואר שני, אמצא חברה אמריקאית שתרשום בקשה רשמית עבור השירותים שלי בתור מומחה לתחומי. אז אצטרך להתגורר שם חמש שנים, להפוך לאזרח, ולבקש אישור גם עבור אמא שלי, שאמור להתקבל תוך חצי שנה, במקרים בהם אזרח מבקש אותו עבור הוריו.

 

אני עוד לא סיימתי תואר שני, ולא בטוח בכלל בכך שאמצא מכאן חברה אמריקאית שתבקש להעסיק אותי, ובעיקר אני סקפטי לגבי היכולת שלי לנטוש כאן את אמא לבדה למשך חמש שנים. יתרה מכך, זה גם לא פשוט עבורי לעזוב. ג'קי, למשל, לא מוכנה לעזוב את הארץ, ולא רואה את עצמה אי פעם עושה את זה. הסכמנו להכניס בינתיים את הפצצה המתקתקת הזאת לכיס סודי במערכת היחסים שלנו, ולהמשיך הלאה, אבל אני מודע לכך שהעתיד צופן עבורי לא מעט דילמות קשות. 

 

חשבתי על הדילמות כשנסעתי עם אמא באוטו בדרך חזרה מבית הקברות. החלטתי שעוד אספיק לדאוג לזה, ובינתיים מוטב שפשוט אחייה. כעת זה רק אני והיא. זה עדיין לא מרגיש נכון. לא אמרנו שום דבר דקות ארוכות. השקט שנוצר בעקבות המוות שלו הזכיר בצורה מאיימת את העובדה שעד עכשיו הוא תמיד היה איתנו בלי שידענו, כמו השקט הפתאומי שנוצר כשמקרר או מזגן פתאום מפסיק לעבוד. 

 

 

סבא וסבתא עם הנכדים

נכתב על ידי , 2/8/2014 22:39   בקטגוריות , , , , , , , &#1085, , , , , , , , , , , , , , , &#1085, , , , , , ,  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



828,008
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנב הרוסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנב הרוסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)