תגיד לי,

תגיד לי למה לא שומעים ממך כלום?

ואיך עוברת בי צמרמורת בגוף, אחרי שבראש חולפת המחשבה שאולי זה היה חלום מוזר, הזיות של חורף.

ואיבדתי את תחושת ההשתייכות. תקועה בין פה לשם, באמצע לא ידוע, בלי קליטה או יחסיות.

צפון? דרום?

עצב משווע עובר לי בעורקים כשאני חושבת שאני חייבת לעזוב את הנוף הפסטוראלי של סתיו אירופאי.

לחזור לכאוס שפעם הכרתי כמו את גב כף ידי, ועכשיו לא אומר לי כלום.

לא לוחש לי סודות בלילה, בין סופות רעמים.

ואולי זו קלישאה, אבל המשמעות של בית, יותר מעצם הדבר עצמו, היא ההסתובבות בין אהובים כאלו או אחרים.

ומה קורה אם האהובים האלה התאדו, נעלמו בין הצללים, כמו העלים שנופלים פה אדומים וחרוכים?

חלק מהשבילים האלה לא מצטלבים. אולי בעתיד, אולי לעולם לא.

חלק מהשבילים האלה יהיו לנצח מקבילים ללא שום קו מגשר, ללא מפגשים ולו הפרוזאיים ביותר.

תגיד לי,

אנחנו קווים מקבילים?

בוסטון ביום שישי.