הירח נראה במיוחד עצום וקרוב לאחרונה, מקרין אור חזק.

העננים מסביב עם גוונים ורודים, בתוך כל הכהות של הלילה. 

ונהיה חושך כל כך מוקדם כבר, רק מזכיר לי שכבר נובמבר וזה מרגיש כל כך מוזר.

שקט מדי.

השקט שלפני הסערה.

וכל כך התרגלתי למונוטוניות של החיים שלי עכשיו, ועוברים חודשים ואני לא רואה אף אחד שאפילו קרוב לגילי.

לפחות אמה מגיעה עוד שבוע לביקור קצר.

עברתי קצת על פוסטים ישנים, וזה היה כל כך משונה לראות את השנים שעברו כתובות בשורות ישרות.

איכשהו זה הזכיר לי את הגרפים של הסינוס, קו-סינוס.

עולה, יורד.

ועכשיו, כשאני עושה בייביסיטר כל יום ורואה את התינוק הזה גדל ומשתנה, אני חושבת על איך הוא יהיה עוד כמה שנים.

פתאום הוא צוחק. כמעט מתהפך, כמעט מתיישב. ממלמל בשפת תינוקות. והפנים שלו מקבלות תווים שישארו שם כל החיים.

והוא לא יזכור שהחלפתי לו חיתולים ונענעתי אותו לישון.

סידרתי את הארון, הוצאתי שני שקים מלאים של בגדים, כבר דהויים וחסרי שימוש.

זה העלה לי חיוך, לראות איזה קונוציות יש לחולצה או זוג גרביים.

הגופיה שלבשתי בסילבסטר של 2008, הג'ינס הראשון שקניתי בלוקסמבורג ובקושי נסגר עליי, השמלה האדומה שלבשתי רק פעם אחת מתישהו בסוף י"א, ביום שהייתה שמש ואני זוכרת שהקשבתי לשיר there she goes של sixpence none the richer וזמזמתי לי בשקט. משקפי שמש מסתירות קצת את האור ומצברוח טוב קורן ממני. המגפי עור שלי, שאני כל כך אוהבת וכבר כמעט שגמרו את חייהם- הדייט הראשון עם סטיבן, הפעם ההיא שיצאנו כל חבורת הבנות וכל הלילה שילמו לנו על השוטים, היום הראשון של י"א, ועכשיו אפילו- בהופעה של יעל נעים בספטמבר, או מסתובבת בבוסטון עם מליסה.

אני מתגעגעת. להכל. לשלוש שנים שהיו פחות ממושלמות, אבל עדיין. לכל החיים שלי לפני. ליותר אנשים משאני יכולה לספור. לרגעים שהרגשתי בטוחה בחיים שלי, במשפחה שלי, בהורים שלי, באנשים שסבבו אותי.

אני כבר לא יודעת למה לקוות. כלום כבר לא בא בטבעיות.