השנה הראשונה בחיי בה העולם שלי התהפך בכזו מהירות מקצה אחד לשני.

מחברים ללבד.

מאופוריה לדיכאון.

מהכל לכלום.

כנראה הלילה ההוא בכרתים היה צריך להווה איזו מן אזהרה.

האווירה הזו של האין-דאגות, האלכוהול, הוא (בפעם הראשונה והאחרונה)- וזה הפך להיות סרט אימה, סיוט שלא נגמר.

אבל לא הייתי יכולה לדעת.

לכן מפה אפשר ללכת רק קדימה, רק למעלה. לא אתן להכל וכולם ליפול.

ראש מורם וגב זקוף.

ממשיכים הלאה,

פרק חדש של חיי,

חוזרים למקורות.