שומדבר ספציפי. הכל מחולק לאלפי ומיליוני רסיסים; מה שהייתי רוצה, חלומות שמופיעים בלילה או בין העננים, קלישאות ומילים רומנטיות, דברים שאני שונאת ואוהבת באותו זמן.
כמו איך שאני מתנהגת.
כמו איך שאני מתנהגת כשאני ליד אנשים מסויימים.
אני שונאת לדבר על זה, כי אני שונאת את איך שאני נהיית.
אסור לפתח ציפיות. אני חייבת להזכיר לעצמי את זה כל רגע ורגע, כי אחרת אשאב לתוך המערבולת הזאת ולא אדע איך לצאת.
אולי זה הפגם הכי גדול שלי.
אולי אחרי 19 שעות שינה הכל מיטשטש. אולי זה רק כי נותרו חמישה ימים, ואחריהם מי יודע מתי אראה את כולם?
ויש כל כך הרבה דברים שנשארו לעשות, כל כך הרבה מילים שעוד לא נוצרו, דברים שהייתי רוצה להגיד אבל אף פעם לא מסוגלת.
ואני יודעת, הכל ספוראדי, לטוב ולרע. הכל אקראי ולא מחושב. דברים אמיתיים ופנטזיות. רגשות וצעיפים שמכסים את הכל, כי כל כך קר.
חיכיתי יותר מדי? אמרתי יותר מדי? מעט מדי? הרסתי הכל? לאן זה הולך? מה אני עושה? למה אני מצפה?
מחשבת הסתברויות וסטטיסטיקות, נתונים משנים קודמות, אבל שומדבר לא עושה הגיון.
ואני שונאת את זה שלכל דבר חייב להיות הסבר מדעי או פיזיולוגי. אני רוצה שהכל פשוט יהיה, שהכל יהיה ובלי הסברים מיותרים.
אבל על מי אני עובדת? אני חיה על בסיס ההסברים, ה"למה" וה"איך".
מה אני רוצה?
תשובות. ואומץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine