Out of the unreal shadows of the night comes back the real life that we had known. We have to resume it where we had left off, and there steals over us a terrible sense of the necessity for the continuance of energy in the same wearisome round or stereotyped habits, or a wild longing, it may be, that our eyelids might open some morning upon a world that had been refashioned anew in the darkness for our pleasure, a world in which things would have fresh shapes and colours, and be changed, or have other secrets, a world in which the past would have little or no place, or survive, at any rate, in no conscious form of obligation or regret, the remembrance even of joy having its bitterness and the memories of pleasure their pain.

The Picture of Dorian Gray / Oscar Wilde

שורה חדשה. הא? בכל אופן, אני לגמרי מקוררת כבר ימים בגלל המזגן בכרתים. אני כבר לא רגילה לזה, הא? מוזר.

מה שמבאס שמחר הטקס סיום ואני לושבת שמלה ועקבים, אז נראה שאצטרך להפוך את הטישו לאיזה אקססורי נחשק. אני אהיה כזאת trend-setter.

מחר אני רשמית בוגרת תיכון. אמא בטח תצלם תמונות עם הכובע והגלימה, ותמונות שלי נופלת כשאני עולה במדרגות כדי לקבל את הדיפלומה, כי אני על עקבים ובלתי אפשרי שלא אפול. דבר אחד מעולה שיצא מכרתים [חוץ מהשבוע של שיחרור קיטור טוטאלי, כמובן] זה שירדתי שני קילו [אני יודעת, גם אני לא מבינה איך כי בכל זאת אכלתי מיליון קרפים ומלא מילקשייקים] אז עכשיו תהיה לי הזדמנות לעלות אותם באיטליה בלי שום חשש! פסטה וג'לטו, משהו? יאמיאמי אין מיי טאמיייי.

מלא דברים קורים ואני לא יכולה לדבר על זה. לא שאני לא רוצה, או לא מסוגלת. פשוט אי אפשר עדיין כי הכל לא סגור. בקרוב אני מקווה שאוכל רשמית להגיד מה קורה. הכל לגמרי מפוזר ומבולגן. החדר שלי מלא במזוודות ובגדים מפוזרים, דברים אקראיים כמו קיסמי אוזניים, נורופן, טישו משומש וטמפונים מקשטים לי את השולחן והריצפה. אני קצת אמביוולנטית. עייפה ומשועממת באותו זמן. רוצה לישון ורוצה לרוץ במעגלים, רוצה שקט ורוצה מוזיקה שתשבור את הקירות.

רוצה להתקדם הלאה ורוצה לחזור קצת אחרוה, לחוות מחדש את הישן, לשפר ולשנות את השנים האחרונות, להגיע למצב קצת דומה וקצת אחר. מצב שבו ארגיש שאולי קצת יותר גדלתי, קצת יותר למדתי. מקגישה תקועה לאחרונה. עושה יותר מדי דברים חסרי משמעות. שמה לב לדברים ודוחפת אותם הצידה, הבחנות חסרות משמעות, הבחנות בעלות חשיבות שנותרו דחוקות בפינות, אנשים שאני אוהבת או שונאת או פשוט אדישה כלפיהם. אולי יותר מדי אדישה. הרבה קורה וכלום לא משתנה. הכל משתנה חוץ ממה שחשוב. מה שחשוב מתהפך ומסתובב אבל החלטות נעשות מאוחר יותר ויותר. המוח שלי נשרף. אני שונאת לא לדעת מה הולך לקרות. ונראה שלאחרונה אני לא יודעת כלום.

אבל בינתיים כיף. אז פשוט לעצום את העיניים ולתת להכל את הזמן. זמן. זמן. כמה זמן? מהר ולאט. כמו באיזה טריפ מטורף. אפילו איך שאני מקלידה. חוזר אחורה וקדימה ושוב אחורה ולצדדים. מטורף. מרתק. פשוט לבהות באנשים, לראות איך הם עוברים מדבר לדבר, ממדרכה לכביש, ממכוניות למשרדים. לראות אותם מחושמלים מהאוויר וחסרי הבעה. או יותר מדי רגישים. או מאוהבים, וכימיקלים נשלחים בין כל תאי הגוף, יוצרים את האופוריה ההתחלתית הזאת, את העור שנמשך החוצה בגלל נגיעה או קול מסויים, ריחות.

זמן.