תגיד לי,

תגיד לי למה לא שומעים ממך כלום?

ואיך עוברת בי צמרמורת בגוף, אחרי שבראש חולפת המחשבה שאולי זה היה חלום מוזר, הזיות של חורף.

ואיבדתי את תחושת ההשתייכות. תקועה בין פה לשם, באמצע לא ידוע, בלי קליטה או יחסיות.

צפון? דרום?

עצב משווע עובר לי בעורקים כשאני חושבת שאני חייבת לעזוב את הנוף הפסטוראלי של סתיו אירופאי.

לחזור לכאוס שפעם הכרתי כמו את גב כף ידי, ועכשיו לא אומר לי כלום.

לא לוחש לי סודות בלילה, בין סופות רעמים.

ואולי זו קלישאה, אבל המשמעות של בית, יותר מעצם הדבר עצמו, היא ההסתובבות בין אהובים כאלו או אחרים.

ומה קורה אם האהובים האלה התאדו, נעלמו בין הצללים, כמו העלים שנופלים פה אדומים וחרוכים?

חלק מהשבילים האלה לא מצטלבים. אולי בעתיד, אולי לעולם לא.

חלק מהשבילים האלה יהיו לנצח מקבילים ללא שום קו מגשר, ללא מפגשים ולו הפרוזאיים ביותר.

תגיד לי,

אנחנו קווים מקבילים?

בוסטון ביום שישי.

חוקי מרפי כל פעם מחדש מצליחים לערער לי את המצב רוח ולשבש לי את התכניות. נושא בוסטון עלה לפני חודש כשהבנתי שאצליח לצבור מספיק כסף בכיסי בשביל לנסוע לבקר את מליסה בקולג'. הבעיה היחידה - זימונים לצבא שיכולים, לפי מיטב ידיעתי, להגיע ברגעים ספוראדיים. לכן, בהחלטיות ונחישות בדקתי יום יום את מחירי הטיסות, שהלכו וירדו כל שעה, וניסיתי לדחות את קניית הכרטיס כמה שאוכל במקרה ויגיע פתאום זימון. לפי כך הגיע היום שאמרתי שמספיק לקחת סיכונים - צריך לדבר עם מליסה ולסגור פרטים של הרגע האחרון ולהזמין את הכרטיס. ששת שעות ההפרש בין לוקסמבורג לבוסטון מצאו אותי מדברת איתה ב1 בלילה של פה, ועם סיום השיחה צהלתי לכיוון המיטה עם הרגשה טובה. למחרת, בעודי מסתכלת על נתוני הטיסות, הלב צנח לי לתחתונים כשראיתי שב12 שעות מחיר הטיסה עלה ב200$.

עכשיו אני מחכה בתקווה שאולי עוד המחיר ירד בחזרה, ואם העולם לא יחזור לסטטוס קוו הישן והמחמם הזה, אאלץ לקזז 200$ מחסכונות הבזבוזים שלי. באסה.

את החודש האחרון ביליתי בעיקר בחברת תינוק בין חודשיים שאת ישבנו אני מנקה ומחתלת מסביב לשעון (אבל עושים הכל בשביל נסיעת לפני-צבא אחרונה). קצת עצוב לי לחיות עם עצם הידיעה שהתינוק הזה הוא הבנאדם הכי קרוב לגילי אותו אני פוגשת. רוחות משביזות נשבו להם פה, והמצב רוח היה, בהתאם, ירוד. בכל זאת אמא, עם מספר מילות הערכה לא צפויות כלפיי הצליחה להרגיע את הטירוף שהתחולל לי בראש, ולהעלות לי חיוך על הפנים ששינה את האווירה של כל התקופה.

אם אסע לבוסטון, אחזור בתחילת נובמבר, מה שמשאיר חודשיים וקצת בודדים עד החזרה (הסופית והאחרונה- כנראה) לארץ. אמה, אם אלוהים והשוק הכלכלי ירצו, תבוא לסופ"ש לביקור בנוב', ואולי, אם עבודות הבייביסיטר ימשיכו להיות כה יעילות, אוכל ללכת לבקר אותה במנצ'סטר, מה שיסמן את ביקורי הראשון באנגליה. אחרי שלוש שנים באירופה המערבית, ביקור באנגליה כבר היה יותר ממתבקש. בינתיים יש גם פגישות מזדמנות לאחותי באמסטרדם- כך שאין על מה להתלונן.

....

העיסוקים העיקריים נכון לרגע זה: שוקולד, ספרים, וסדרות טלוויזיה מזעזעות עם שחקניות בנות 25+ שמשחקות שישיסטיות סלאש דוגמניות מסלול בזמנן החופשי (גוסיפ גירל, privileged, ו90210 החדש - שאגב כל כך רע שזה טוב לנשמה, ולפי כך משמש בתור guilty pleasure חדש שהתווסף לאוסף). מנסה לכתוב אבל כל מילה מוצאת את דרכה, בסופו של דבר, לתיקיית הבולשיט בה מצטברים קצבי וורד מחמשת השנים האחרונות, שאותם אני כבר לא יודעת איך להתחיל למיין לקטגוריות של שווה-שמירה או ישר-לסל-המחזור.

ובעקבות תאוריית ה"סדר בחדר, סדר בראש" הטו דו ליסט שלי מסתכם ב:

- מיון הארונות והג'אנקיאדה (במיוחד לקראת חזרתי הקרבה לארץ)

- ומיון קלסרי גיאוגרפיה והיסטוריה, שאת רוב תוכנם אני מתכננת לשמור בתקווה שזה יניע לי את הצירים בראש, ובסופו של דבר אולי יובילו לאיזה מאמר או שניים