כשאנשים עושים מעשים נלוזים, יש להם (או לדובריהם, עורכי דינם או ללקקניהם) נטייה לתרץ אותם במיני תירוצים שונים, שלרגע נראים מאוד ענייניים. יש רק בעיה אחת: ממש לא אכפת לי מהדברים האלו. הנה רשימה קטנה של תירוצים שתוכנם לא מעניין אותי:

לא, מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, לא אכפת לי שאתם מודאגים מהתבוללות ושגורל העם היהודי יקר לכם מאוד. אין לכם שום זכות להתערב לאף אחד ולאף אחת בחיים ולהגיד לו או לה עם מי להתחתן (ואל תעלו אפילו לרגע את הביטוי הגזעני והסקסיסטי "בנות ישראל לעם ישראל"). זה מאוד יפה ונחמד שעתיד העם היהודי חשוב לכם כל כך, אבל יש גבול כלשהו שאותו אסור לכם לעבור: מה שקורה לאדם בתוך הבית (ובזה נכללת גם השאלה עם מי הוא מתחתן). אם אתה ממשיך להתעקש, הרי כמה מנהיגים שגם התערבו לאנשים בחיים בשם דברים שהיו מאוד יקרים להם: יוסיף סטלין, בניטו מוסוליני, פרנסיסקו פרנקו, מאו דזה-דונג, ניקולאי צ'אושסקו והאייתוללה ח'ומייני (ויש גם עוד אחד, אבל העלאת שמו לרוב גוררת תגובות מצד טרולים שיודעים לרוב רק על דבר אחד שעשה אותו רודן, וממש לא בא לי להאכיל אותם). או שכל הנזק שהם גרמו לעולם זה בגלל שהם לא היו יהודים?

לא, עורכי דין לא נכבדים כלל. לא, זאב אלקין. לא, כל מיני דוברים אחרים שלא הוכשרו לתפקיד. ממש לא אכפת לי מה המצב בבית של נתניהו. לא אכפת לי שהצבע בבית שלו מתקלף, לא אכפת לי שיש לו חלודה, לא אכפת לי שלפעמים המקרר שלו ריק. אם הוא גר במקום שנמצא במצב כזה למרות המשכורת המכובדת לכל הדעות שהוא מקבל ולמרות כל הכסף שהוא מוציא מקופת המדינה - זאת הבעיה שלו. אם הוא לא יודע לנצל את כל הכסף שהוא מצליח להוציא מהמדינה כדי לחיות בתנאים טובים (מה שמצביע על היותו אידיוט) - זאת לחלוטין הבעיה שלו. זה שראש הממשלה שלי הוא אידיוט שלא יודע לנהל את משק הבית הפרטי שלו - זו כבר הבעיה שלי.

לא, עורכי דין נאלחים של אנס סדרתי נאלח, לא אכפת לי מה הנאנסת לבשה. בוא נבהיר את זה אחת ולתמיד: האישה יכולה להסתובב ברחוב עירומה, והיחיד שאולי רשאי לעשות משהו עם הנושא הזה זה שוטר שיעצור אותה בגין התערטלות בפומבי (וגם זה בלי לנצל את הרגע כדי לגעת בכל מיני מקומות או להעיר כל מיני הערות). אף אישה לא מבקשת שיאנסו אותה, אף אחת לא מחפשת את זה, אף אחת לא מזמינה את זה ובאופן כללי אם אישה אומרת "לא" זה לא, בלי קשר למה שהיא לובשת ולצורה שבה היא מתאפרת. לא באתי לדבר פה בשם הנשים (הן יודעות לעשות את זה מצוין לבדן), אני מדבר בשם המוסר שלי ובשם המוח שלי שזועק לעזרה בכאב בכל פעם שמישהו מנסה לטעון את השטות הזאת כאילו יש בה משהו לגיטימי.

לא, כבוד השר יאיר לפיד, לא אכפת לי שאתה חודשיים בתפקיד שר האוצר. אמנם שווה לתת לך הזדמנות, אבל הנה כמה דברים שהיית יכול לחשוב עליהם: ראשית, אתה רצת עם סיסמת הבחירות "איפה הכסף?", אם היית חושב טיפה קדימה היית דואג להעסיק עוד לפני הבחירות מישהו שמבין משהו מהחיים שלו בתחום כדי שתוכל לגבש תוכנית רצינית למימוש הנושא המרכזי (והמעורפל, יש לציין) עליו רצת, תוך כדי שאתם מתייחסים לנושא הגירעון הענקי שאיכשהו היה ידוע לכל מטומטם שקורא חדשות ורק לך איכשהו זה לא היה ידוע. שנית, אתה בטוח ש"באת לשנות"? הרי נכנעת לרטוריקה של נערי האוצר ושל עובדי מערכת הביטחון בכל מה שקשור לקיצוצים, ולרגע היה אפשר לחשוב ששטייניץ עדיין נמצא שם (אתם אפילו משתמשים באותה רטוריקה). שלישית, כשהיית בחוג בית אצלי ביישוב אמרת שאם יציעו לך רק את תיק הבריאות, אתה תתן אותו למישהו אחר מהמפלגה שמתאים לתפקיד (טרם חשפת אז את השמות) ושאתה תמשיך להיות חבר כנסת מהמניין. אז אני חייב לתהות בעניין המינוי של יעל גרמן לשרת הבריאות (יש לה אמנם רזומה מרשים, אבל מה בו מתקשר למשרד הבריאות?), וגם לשאול למה אתה לא נוהג באותה דרך עם משרד האוצר (למרות שהבנה כלכלית היא לא תנאי להצלחתו של שר אוצר, אבל את השאלה חייבים לשאול). אז לא, כבוד השר, לא אכפת לי שאתה רק חודשיים בתפקיד, עשית מספיק שטויות לקדנציה שלמה (וגם לזו שאחריה. ולזו שאחריה. ואולי נשאר מספיק גם לזו שאחריה, אם בכלל תגיע אליה).

לא, טרולים יקרים, לא אכפת לי מה אתם חושבים עליי. אתם עדיין טמבלים.

ושיהיה לכולנו יום נפלא.