אין לי מושג איך הגענו ליום הזה בלי שישראבלוג ייסגר, אבל היום הבלוג הזה חוגג עשור להקמתו. אז נכון, בחודשים האחרונים אני כותב פה פחות בגלל הלימודים ובגלל עוד במות שאני מחויב להן, אבל לפחות פעם בחודש עולה פה קטע חדש ומקורי. אז נכון, הקטעים מהשנים הראשונות של הבלוג הם כיום בעיקר מקור למבוכה והם לא נמחקו רק כדי שאוכל להתלהב שיש לי ארכיון של עשר שנים, אבל הם גם עדות להתפתחות שלי הן בפן הרעיוני והן בפן של איכויות הכתיבה. אז נכון, אני סמולן מניאק כבר עשור ואפילו יותר, אבל את זה כבר ידעתם.

אז לכבוד חגיגות העשור, במקום הסטטיסטיקות שהעליתי בשנים קודמות, הייתי רוצה להשיב פה לטענה שעולה פה מדיי פעם: שאני כותב באופן מתנשא. טוענים שאני משתמש במילים גבוהות כדי להראות שאני מכיר אותן, שאני כותב באופן שהוא לא בהכרח הכי ישיר וקצת מתחכם כדי להתנשא על הקוראים המטומטמים שאני מבין משהו שהם לא. בקיצור, אם לסכם את הטענות השונות, אני שמאלני מתנשא מצוי שאוהב את גרבוז.

אז הנה תשובתי: אני שמאלן, אני מתנשא ואני לא אוהב את גרבוז. אבל הקטע של ההתנשאות הוא לא הסיבה שבגללה אני כותב כמו שאני כותב. אמנם אני מאוד נהנה להתייחס לאנשים כאילו הם נחותים ממני, אבל בשביל זה יש טוקבקיסטים בפייסבוק שאפשר להטריל להם את החיים וספאמרים שאפשר לייאש להם את החיים כי הנה עוד אחד שחושב שהוא מצחיק ויעלה צילומסך של השיחה לפייסבוק שלו כדי להתלהב מכמה שהוא גאון קומי. כשאני כותב בבלוג (או בכל במה אחרת), זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שאני, תאמינו או לא, נותן קרדיט לקוראים שלי. אני לא כותב לטוקבקיסטים שכותבים "מהרסייך ומחריבייך" כתגובה לכתבות בטמקא שבכלל עוסקות בהיכחדותה של שיבולת השועל הזהובה (אני המצאתי את זה עכשיו, אני אפילו לא בטוח שיש דבר כזה זן שיבולת שועל זהובה), אני כותב לאנשים שיכולים להפעיל את המוח שלהם. אנשים שאם הם נתקלים במילה שהם לא מכירים הם יעשו גוגל ולא יתלוננו שאני משתמש במילים גבוהות שיש רק בפסיכומטרי (יש בדיוק ביטוי אחד שאימצתי מהפסיכומטרי וזה "אין הנחתום מעיד על עיסתו". את השאר למדתי מכל מיני מאמרים באינטרנט וערכים בוויקיפדיה, כי עשיתי גוגל כשנתקלתי במילים שאני לא מכיר. וכן, עכשיו התנשאתי עליכם לחלוטין). אנשים שרוצים שיאתגרו אותם לא רק עם טיעוני נגד לתפיסת העולם שלהם, אלא גם עם פוסטים שמציגים את הדברים בצורה אחרת ולא מוכרת.

אז כן, אני אפציץ ברפרנסים. אז כן, אני אשתמש במילים גבוהות. אז כן, אני אתייחס לעובדה שדני דנון ואופיר אקוניס הם אותו אדם (זה לא קשור, זה סתם כיף. תנסו בהזדמנות). אני לא חושב שצריך לעשות לקוראים הקלות, גם אם זה אומר שיהיו פחות מהם, זה לא שבימים בהם כתבתי שטויות מטומטמות לחלוטין הקוראים לא הפסיקו להגיע. אז נכון, המסרים שלי מגיעים לפחות אנשים, אבל את אלו שבורחים מזה שהשתמשתי במושג "אד הומינם", "קונטרוברסלי" או "דה פקטו" אין לי באמת כוח לנסות לשכנע. אז אני לא אסביר פה עכשיו דברים שאני כותב בעבודות האקדמיות שלי ברמה בהן עבודות אקדמיות נכתבות (פח אשפה מנוסח יפה, אם התעניינתם), אבל אני גם לא אוריד את הרמה. אני נותן קרדיט לקוראים שלי, ומי שלא מתאים לו הקרדיט הזה מוזמן למצוא לעצמו חומרי קריאה אחרים.

במשך עשור אני כותב דברים ברמה שהייתי רוצה לקרוא, אבל קצת פחות כי אני לא באמת יכול לכתוב ברמה הזו. ונכון, זה אומר שכשהבלוג הזה רק קם היו לי דרישות נמוכות באופן קיצוני, אבל מאז השתדרגתי. והאמת? יש תוצאות. כבר שנים שלא רבתי עם טוקבקיסטים אלא רק התווכחתי עם אנשים שאני אולי לא מסכים איתם אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם זה שהם טיפשים, וחוץ מזה יש גם כמה אנשים שכן מסכימים איתי ואז אנחנו לא רבים. וזה הקהל שאני רוצה. בשביל טוקבקיסטים יש את טמקא, ואני את טמקא מחרים כבר שנים. אז אם אתם קוראים פה, ברכות, אתם יותר טובים מטוקבקיסטים בטמקא. מקווה שאתם מרגישים טוב לגבי זה.

ולחיי עוד כמה עשורים של כתיבה בכל מקום אפשרי.

נ.ב. אף פעם לא הרגשתי שהרמה פה באמת כזו גבוהה, אבל אתם התלוננתם אז מי אני שאתווכח?