אני בטוח ששמעתם על כוכב הלכת קפלר 452b, שלפי נאס"א ככל הנראה יש בו תנאים מאפשרי חיים, ולפיכך ייתכן שאכן יש בו חיים. זה לא ממש עוזר לנו בחיים, בהתחשב בעובדה שהוא נמצא במרחק של למעלה מאלף שנות אור מאיתנו, אבל בואו נתעלם מהנתון הזה. למה? כי זה יאפשר למפגש הבא בין שגרירת כוכב הלכת (כן, שגרירה. למה? כי בא לי. החלטתי שגם שם יש זכרים ונקבות ושזו חברה מטריארכלית. מה תעשו לי?) לשר החלל דני דנון להתרחש:

דנון: (למזכירו) איך אני אמור לתקשר איתה?

מזכיר: לטובת כולנו עדיף שלא תתקשר איתה, אבל למה אתה מתכוון?

דנון: אני לא מדבר קפלר-בי-ארבע-חמש-שתיימית, והיא כנראה לא מדברת עברית. איך אנחנו אמורים לתקשר?

מזכיר: (קורא לשמיים) תודה לך, אלוהים. ניצלנו!

דנון: על מה אתה מדבר?

מזכיר: שום דבר.

שגרירה: (מוציאה מכיסה שני דגים קטנים. נותנת אחד לדנון ואחד למזכיר. מסמנת על אוזנה)

דנון: מה היא רוצה?

מזכיר: אני לא בטוח.

שגרירה: (מצביעה על הדגים, לאחר מכן מצביעה על אוזנה)

דנון: היא רוצה שנעשה מהדגים האלו עגילים בשבילה? זה לא קצת אכזרי?

שגרירה: (מיואשת. שולפת את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס)

מזכיר: עכשיו הבנתי. תעשה כמוני. (שם את הדג באוזנו)

דנון: תגיד לי, אתה מפגר? מה אתה תוקע דגים באוזניים? אתה יודע אלו מחלות זה עושה?

מזכיר: זה דג בבל, שים את זה באוזן ואז תוכל להבין מה היא אומרת.

דנון: איזה דג?

מזכיר: אני לא הולך להסביר לך את כל הרפרנס הזה עכשיו. פשוט שים את זה באוזן.

דנון: שיהיה. (שם את הדג באוזנו) זה פועל?

שגרירה: ברכות לך, תושב כדור הארץ. אני דיזה, שגרירת כוכב הלכת לדונה.

דנון: איזה כוכב?

דיזה: קפלר b452.

דנון: אז למה קראת לו "לדונה"?

דיזה: כי ככה אנחנו קוראים לכוכב הזה.

דנון: (למזכיר) אם קוראים לכוכב "לדונה", למה בנאס"א אמרו לי שקוראים לו "קפלר b452"? הם שיקרו לי כי אני ישראלי?

מזכיר: סביר להניח שהם לא ידעו איך בני הכוכב קוראים לו.

דנון: אז למה הם לא שאלו?

דיזה: (למזכיר) למה אני מדברת איתו?

דנון: זה כי אני דני דנון, שר החלל של מדינת ישראל.

דיזה: ומה זה אומר?

דנון: ממש שום דבר, אבל אם כבר אני אחראי על תחום החלל החיצון אז אני האדם הראשון שצריך לפגוש אותך.

דיזה: למה זה מגיע לי?

דנון: כי נתניהו היה חייב לתת לי משהו. (למזכיר) הבאת מבנט את הכד עם השם של אשבעל בן בדע?

דיזה: מה?

דנון: זה כדי שתראי שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ושהיינו פה קודם.

דיזה: אבל למה אמור להיות אכפת לי מזה?

דנון: את לא פה כדי להתעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני?

דיזה: לא, באתי כדי לראות האם יש פה ישויות תבוניות כדי לבסס יחסים בין כוכבי הלכת שלנו.

מזכיר: אני מבטיח לך, גברתי, שהאיש הזה הוא לא דוגמא מייצגת לשום דבר.

דיזה: אני מאוד מקווה. עכשיו, מה זה הקטע של מדינות?

דנון: המדינה היהודית קמה כדי שהעם היהודי יהיה עם חופשי בארצו המובטחת וההיסטורית, מבלי לפחד מהשמדה.

דיזה: ואיך אתם מיישמים את זה?

דנון: מזהירים כל הזמן שההשמדה נמצאת מעבר לפינה.

דיזה: נשמע כיפי. אבל לא הבנת את השאלה שלי - מה זה מדינות? באופן כללי, לא רק המדינה היהודית.

דנון: אני לא מבין איזו סיבה יש לרצות לשמוע על מדינות שלא בהקשר של המדינה היהודית.

דיזה: מה אתה כן מבין?

דנון: ממש ממש מעט.

דיזה: (למזכיר) אתה אולי יכול להסביר לי?

מזכיר: מדינה היא יחידת שטח בה יש שלטון עצמאי על אוכלוסייה מסוימת, עם מוסדות וכל מיני כאלה. ההגדרה המשפטית למדינה היא ישות שיש לה שטח, אוכלוסייה, יכולת לנהל יחסי חוץ ויכולת לשלוט באופן עצמאי.

דיזה: וזה כמו פדרציה? שיהיה יותר קל לנהל את כוכב הלכת כולו?

מזכיר: לא ממש. יש ארגונים בין-מדינתיים, כמו האו"ם, אבל הוא דיי כושל. כל מדינה היא דיי יחידה בזכות עצמה ואין שלטון מרכזי לכדור הארץ כולו.

דיזה: אוקיי... והמדינות נמצאות בשלום זו עם זו?

דנון: חחחחחחח... היא אמרה "שלום". זה גס.

דיזה: תגיד, הוא אמיתי?

מזכיר: אנחנו לא בטוחים. בכל מקרה, התשובה היא שלא. כמעט כל מדינה נמצאת בשלום עם חלק מהמדינות, אבל במלחמה עם אחרות.

דיזה: ועל מה הן נלחמות?

מזכיר: על כל מיני דברים. היו פה מלחמות על נפט, על כסף, על שטח, על חוסר הסכמה דתית. רק עכשיו יש ארגון פסיכוטי שעורף ראשים של אנשים שלא מאמינים באותה דת וזרם כמו שלו. יש גם מדינה בשם צפון קוריאה, שאף אחד לא בטוח מאיזו סיבה היא נמצאת במצב מלחמה עם כל העולם.

דיזה: הבנתי, אז אתם עוד בשלב הזה.

מזכיר: איזה שלב?

דיזה: שעל כל שטות פה צריך ללכת מכות. זה בסדר, גם אנחנו היינו שם פעם, אבל זה פשוט לא מספיק תבוני בשבילנו. נראה לי שאנחנו נשלח הנה שוב שגריר עוד אלף-אלפיים שנה, במונחים של כוכב לדונה, כמובן.

מזכיר: (מצביע על דנון) זה בגללו, נכון?

דיזה: חלילה. אם זה היה בגללו הייתי צריכה להשמיד את כל כוכב הלכת. עכשיו, אני אצטרך את הדגים.

דנון ומזכיר: (מוציאים את הדגים מהאוזן. נותנים לדיזה)

דיזה: (מחווה תנועת פרידה. יוצאת)

דנון: שמעת את זה? אני לא הרסתי כלום הפעם!

מזכיר: מרשים ביותר, אדוני.

דנון: אני אלך להכניס את זה לקורות החיים שלי!

נתראה עוד אלפיים שנה.

אז ככה, שני דברים: ראשית, למי שחשש/ה או קיווה/קיוותה שאני מת ולכן לא שומעים ממני - אז לא. מה שכן, לא הייתם רחוקים. אני סטודנט, קשה להגיד עליי שאני חי, במיוחד בסוף סמסטר. שנית, לא חברים, זאת לא צנזורה. והנה אסביר, אבל קודם אסביר במה אני לא הולך להתעסק:

אני לא הולך להתעסק בשאלה האם ההצגה שקשורה למחבל או הסרט על יגאל עמיר ראויים. למה? שתי סיבות. ראשית, כי זה לא באמת רלוונטי לדיון הזה. שנית, כי בניגוד לכל מי שלימד קטגוריה או סנגוריה על היצירות האלו, אני לא מתכוון לדבר על הצגה או סרט שלא ראיתי ואני לא באמת יודע מה הולך בהם. תעשו לי טובה, מתקציר על כריכה אחורית של ספר אי אפשר להבין באמת את העלילה, אז בטח שלא מדיווחים מהתקשורת. הדבר השני שאני לא הולך להתעסק בו הוא כל מיני אמירות של גרבוזים וקוטלרים למיניהם. למה? כי זה לא מעניין. בסדר, הבנו, יש שמאלנים שמתנשאים על ימנים. זה לא מעניין. יש המון ימנים מטומטמים שרוצים שאני אעשה רילוקיישן לעזה, אתם לא רואים אותי מזדעזע מזה בכל פעם מחדש. יש דושבאגים בשמאל ויש בימין, זה לא אומר כלום על כל השמאל או הימין, זה לא מעניין וזה לא מוכיח שהטענות של אחד הצדדים נכונות. אפשר לסיים עם הסאגה המטומטמת הזו? תודה. עוד דבר שאני לא אעסוק בו הוא מימון ממשלתי של תרבות, כי אין לי דעה לגמרי מגובשת בזה וכל מה שאני יכול להגיד זה שהוא לא מנוהל מאוד בחוכמה מהרגע שהוא מגיע למוסדות התרבות.

אז עכשיו בואו נתעסק בענייני צנזורה: זו לא צנזורה. הנה ההגדרה המילונית לצנזורה: "כל מעשה של ביקורת, פיקוח או הגבלה המונעים פרסומם של דברים או מגבילים את חופש הביטוי" (מתוך אתר רב-מילים). לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל אי-מימון ממשלתי לא נכנס בהגדרה הזו. אף אחד לא אסר על הצגת ההצגה או הסרט באופן כללי, אלא הייתה קביעה שכסף ציבורי לא יממן את זה. ברור, זו החלטה פוליטית גרידא והיא התקבלה באופן עקום והכל, אבל זו לא צנזורה. אז נכון, קשה להציג הצגה או סרט כשצריך לממן את ההצגה הזו בעצמך, אבל מצד שני יש מספיק תיאטראות שוליים שלא מקבלים שקל מהממסד שמצליחים לעשות את זה. אז די. תתלוננו על צנזורה כשמירי רגב או מי מטעמה יגיעו עם שופל להרוס את התיאטרון או הקולנוע שמציגים את ההצגה או הסרט.

אבל, מצד שני, אי אפשר לדרוש אי-מימון בגלל כל שחקן שלא רוצה להופיע בשטחים בגלל שהמסים של תושבי השטחים מממנים תרבות. קודם כל, כמו שניסח זאת יפה יונתן ברק, זכותו של שחקן מסוים שהוא לא רוצה לשחק במקום מסוים. אני מתוך פרינציפ לא נוסע לבית שאן. למה? כי חם שם, אין שם שום דבר מעניין וזה מזכיר לי יותר מדי את הנסיעות לשירות הצבאי (גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת בבקעת הירדן במשך שלוש שנים, סבל מכל רגע והוא בעד למסור את המקום הלוהט הזה לכל מי שיהיה מוכן לקחת, העיקר שלא יחזור לעשות שם מילואים). אם אני אהיה שחקן (אני לא, אל חשש), זכותי להגיד לתיאטרון שזין אני נוסע לבית שאן ושימצאו לי שחקן מחליף. אם היכל התרבות באריאל יעלה הצגה מקורית, זכותם של השחקנים להחליט שהם לא נוסעים להופיע בתל-אביב. עכשיו אני רק צריך שיעלו באריאל הצגה מקורית וששחקנים בה יסרבו להופיע בתל-אביב כדי שאני אוכל להוכיח שאני לא מדבר היפותטית ושאני באמת תומך בזכותם לעשות זאת. שנית, כי שחקן הוא לא עובד ציבור. נכון, המוסד שבו הוא עובד מתוקצב בין השאר מהמדינה, אבל ממש לא רק. יש תרומות, כרטיסים שהצופים קונים, ויש גם תיאטראות שמצליחים לסיים עם מאזן מאוזן ואפילו רווחי. בקיצור, זה לא רק המסים שמממנים לשחקן את המשכורת. שלישית, להזכירכם, העניין הזה של המסים הוא דו כיווני. הרי הממשלה משקיעה לא מעט כסף בשטחים, וחלק מהכסף הזה בא מהשחקנים. המימון של ההתנחלויות אגב, לפי מה שעולה מנתונים שונים, יותר גדול ממה שהולך לתקציב התרבות. אז קודם כל, לדרישה שלכם שכל מי שבמשכורתו יש תערובת של כספי מסים יעשה כל מה שתגידו לו היא מגוחכת, ודבר שני אם כבר החלטתם ללכת איתה, אז ללכת נגד המוסד שהאדם אחד ממקימיו כדי לסחוט אותו? מה אשמים כל עובדי התיאטרון הזה? אם החליטו שמממנים תרבות ואם החליטו שלמוסד מסוים מגיע מימון כזה, אז אי אפשר לדפוק את כל המוסד בגלל שחקן אחד סורר. זו אמנם לא צנזורה, אבל זו בריונות. החלטה על אי מימון מוסד כלשהו צריכה להיות מקצועית ולא פוליטית, ובטח שלא לשמש כאיום על שחקנים בודדים.

ולסיום, עוד מילה על חופש הביטוי: חופש הביטוי אומר שזכותכם להגיד את מה שתרצו להגיד כל עוד אין בכך הסתה לאלימות, תמיכה בטרור וכיוצא באלה. זה ממש לא אומר שאני חייב להקשיב לכם. מעבר לזה, זה לא אומר שאני חייב לספק לכם את הבמה. זה אולי אומר עליי באופן אישי דברים לא טובים, אבל אין פה פגיעה בחופש הביטוי. חופש ביטוי אומר שלא מונעים מכם להתבטא. כלומר, חופש הביטוי מאפשר לי לכתוב את הפוסט הזה. חופש הביטוי מאפשר למגיב שלא אהב את מה שכתבתי לכתוב לא רק את דעתו העניינית אלא גם מה הוא חושב עליי. זכותי להחליט שאני לא חייב לקרוא את זה אצלי בבלוג ולמחוק את זה. כן, יש בזה אלמנטים של צנזורה, אבל זו לא פגיעה בחופש הביטוי. למה? כי זכות המגיב הזה לפתוח בלוג משלו ולכתוב שם מה הוא חושב עליי, כל עוד הוא לא נגרר לענייני דיבה. פגיעה בחופש הביטוי תהיה אם אני אמנע ממנו להגיב לדבריי באופן מוחלט ובכל מקום, או לכל הפחות אגזור עליו סנקציות קשות בגלל שהוא אומר את זה.

תודה שקראתם, אנחנו נתראה שוב ביולי.

שלום לכם חברים.

כמו בכל שנה, הרי הספרים שלא תמצאו בדוכני שבוע הספר:

• אלף לילה ולילה: סיפורים לפני השינה מאת יצחק (בוז'י) הרצוג. מדברי המבקרים: "ממש אהבתי את החלום הזה בו המחבר נהיה ראש ממשלה..." "אבל מה הקטע שהמחבר נרדם על הספר כל הזמן?!"
• בוסי, האוטובוס שיכל מאת ישראל כץ. מדברי המבקרים: "כדאי להוסיף כוכבית שהוא לא יכול בשבת..." "לא הבנתי למה ההקדמה מפנה לבוז'י..." "אבל למה האוטובוס הזה בא רק פעם בשעתיים?!"
• כפיים: רב-תרבותיות במרחב הישראלי מאת מירי רגב (הוצאת רסלינג). מדברי המבקרים: "שמישהו יספר לשרה רגב שהיא לא חייבת לצנזר את עצמה..." "סוף-סוף ברסלינג הפסיקו להוציא רק ספרים אליטיסטיים..."
• איך זה שחזן אחד מעז מאת אורן חזן. מדברים המבקרים: "הספר התורן בז'אנר שמראה שעם קצת תעוזה אפשר להשיג הכל..." "אבא בטח גאה..."
• ערבי הורס, ערבי בונה מאת בנימין נתניהו. מדברי המבקרים: "סיפור נהדר כיצד משתמשים בכוחו של היריב כנגדו..." "לא פוליטיקלי קורקט, אבל פאק זה סיפור טוב..." "ניצחון צפוי וידוע מראש..."
• הכן את עצמך לקיץ מאת אסמאעיל הנייה. מדברי המבקרים: "אתם לא רוצים להגיע לקיץ 2015 בלי שקראתם את זה..." "מזכיר קצת את הספר של שנה שעברה..." "ניסיון נחמד לשחזר את הבאזז של 'תקוף תעשה פיגועים', אבל זה לא הולך..."

תקראו, זה חשוב.