לרוב ביום שאחרי הבחירות אני נוטה להתלונן שלא הקשבתם לי ולא זכרתם את מה שאמרתי בקלפי. אבל כשאני חושב על זה, נראה לי שיש לי יותר קוראים שמעדיפים את נתניהו בתור ראש ממשלה מאשר את הרצוג, אז אין לי יותר מדי ציפיות שאני אצליח לשכנע עם כמה בדיחות קרש. כמו כן, מי שעמד מול נתניהו היה פאקינג הצמד בוז'י את ציפי, אז אני ממש לא יכול להאשים את מי שהחליט/ה ללכת על נתניהו.

אבל, אני רוצה להתמקד בכמה נקודות שמבחינתי הן בגדר חדשות טובות. כזה אני, אופטימי. סתם, לא, זה בשביל שאני לא ארגיש שלגמרי דרכו עליי בהפסד הזה.

1. אמרתי לכם: כבר ב-2009 חזיתי שאם ליברמן לא ימלא את ההבטחות הפומפוזיות שלו הוא יגמור בתור מפלגה קטנה. נכון, אין ספק שגם לפאינה קירשנבאום יש חלק בעניין הזה, אבל ליברמן כבר רץ עם חשדות בפלילים ואני רוצה להאמין שהוא התכווץ בגלל שהציבור שבוחר בליברמן התחיל להבין שהאיש הבטיח הקלות בגיור, ברית זוגיות, חוק נאמנות-אזרחות ולא קיים, ושעכשיו הוא ניסה לרוץ על הטיקט של אי-שחרור מחבלים אחרי שהוא ישב שש שנים בממשלה ששחררה אותם על ימין ועל שמאל מבלי להוציא הגה. לקח לתחזית הזו קצת יותר זמן להתממש ממה שחשבתי והיו עוד גורמים שעזרו בנושא, אבל לפחות משהו שאמרתי שיקרה - קרה.
2. סלמאת זהבה: אז מעבר לזה שמרצ - שאני חושב שמרבית האנשים יסכימו שעדיפה כנסת איתה מאשר כנסת בלעדיה - עברה את אחוז החסימה, זהבה גלאון הודיעה על התפטרותה. אין ספק שאם משווים את גלאון לרוב הסחי שנמצא בכנסת אז היא מחברות הכנסת שיש להן יותר יושרה, אבל גם היא מאוד בעייתית, ולדעתי כמו שהיא הצליחה לרומם את מרצ בבחירות הקודמות, היא זו שגם הובילה אותה למצב שלה בבחירות האלו. הייתה לה את היושרה להסיק מסקנות ולהתפטר לפני שמישהו אפילו יחשוב לשלוף סכינים, אבל יש במפלגה הזו כמה אנשים ראויים ממנה (אני חושב על אילן גילאון או אולי על אחד מאלו שלא הצליחו להשתחל פנימה). אם המחליפ/ה שלה יעשה/תעשה שינוי משמעותי במפלגה הזו, אולי יש סיכוי שהיא תחזור להיות כוח משמעותי בכנסת בבחירות הבאות. אבל אין הרבה זמן עד אז, בכל זאת כולנו יודעים מה ממוצע הזמנים לבחירות פה.
3. הנאחס של מרזל: בבחירות הקודמות הוא רץ עם אריה אלדד ומיכאל בן-ארי והמפלגה שלו סיימה בחוץ. עכשיו הוא רץ עם אלי ישי ושוב המפלגה שלו נשארה בחוץ. יש מצב שהוא הנאחס של המפלגה הזו. ועכשיו ברצינות: אני לא מכיר את הדעות של מרזל לעומק ואני רק יודע שהוא פירומן. יש מצב שהדעות שלו נמצאות בגבולות חופש הביטוי (ככה לפחות קבעו בבג"צ), אבל אני לא יכול להגיד שאני בוכה על זה שהוא נשאר בחוץ. השמחה לאיד שלי בתכל'ס היא יותר כלפי יוני שטבון, הטמבל נושא צל"ש הרמטכ"ל, שלקח חלק בהעלאת אחוז החסימה שהיה אמור להשאיר את הערבים בחוץ ובסוף גמר בחוץ בעצמו. הימין רצה להעיף את הערבים ופגע בעצמו. לפחות הם גם לקחו מנדטים מש"ס על הדרך.
4. ערבים רבים: אני לא אוהב שני שליש מהמפלגה הזו, שכן שני השליש האלו הם ימין ערבי וכאיש שמאל אין לי מה לחפש אצלם. אבל, הגיע הזמן שייצוג של עשרים אחוזים מהאוכלוסייה יהיה כוח שאי אפשר להתייחס אליו בביטול, על אפם וחמתם של כל הגזענים (דגש על גזענים, לא ימנים) שחושבים שלערבים אזרחי המדינה אין זכות לקבל ייצוג בכנסת (וכן, יש כאלה. אם יש פה כאלו שמסכימים איתם, אני רק אשאל באיזה צבע תרצו את האפרטהייד שלכם?). ואם למישהו יש בעיה עם מה שקרה, הכתובת לתלונות היא לפיד וליברמן היוזמים, נתניהו שאימץ את החוק הזה בחפץ לב ובנט ולבני ששיתפו פעולה. Karma is a bitch.

זהו. כאן אני מסיים מרתון מטורף של 19 ימים רצופים (כולל היום) בהם טרחתי לכתוב כל יום פוסט. אני אקח לי חופשה של כמה ימים. ניפגש בקרוב. יש מצב שזה יהיה כבר לבחירות הבאות.

בנושא החם הזמינו את הכותבים, לכבוד סוף השנה העברית, לבקש מפיה שלוש משאלות לכבוד השנה שאו-טו-טו נכנסת. אני אישית חושב ששלוש משאלות זה עניינים לג'יני של אלאדין ולדגי זהב שמספיק חכמים על מנת לדעת לדבר אבל לא מספיק חכמים על מנת להבין שהתולעת הזאת שתקועה על הקרס זה פיתיון. אבל אם החליטו עכשיו להכניס גם פיות לעסק הזה של שלוש משאלות (למה רק שלוש? מה נפלתם למספר הזה?) - מי אני שאקטר? באופן כללי, למה נתפסתי דווקא לעניין שזו פיה ולא יצור כחול שיוצא ממנורה ונשמע כמו רובין ויליאמס, כשאני בכלל נטורליסט (אתאיסטים יכולים להאמין שקיימים יסודות על טבעיים כמו פיות או רוחות. נטורליסטים שוללים גם את הקיום של זה) שלא מאמין שהמשאלות הללו יתגשמו (ואם יתגשמו - הרי שלא מעצם הבקשה)? אני יודע שיש פה כמה דבילים שקראו את הספר "הסוד" - ובטוחים שכל מה שצריך זה לבקש ולחשוב על זה הרבה מחשבות חיוביות ופתאום תצוץ איזו פיה שנראית כמו סבתא ועושה "ביבידי-בבידי-בום" (או איך שלא הולך השיר הזה של דיסני) - שרוצים לומר לי שאני חמור ושאני חייב לקרוא את הספר הזה. אז הנה החדשות: קראתי את הספר הזה, ומדובר באחד החרטוטים הכי גדולים על פני כדור הארץ, מניסיון.

אבל, אחרי כל הרישא המתוסבכת הזו, החלטתי בכל זאת להיענות לאתגר ולבקש שלוש משאלות, בתקווה שאני אצליח להגשים אותן (כי שום פיות לא יבואו):

1. להתחיל במערכת יחסים. מי שקרא את הפוסט הזה, יודע שאת 21 שנותיי על כדור הארץ אני לא רק מבלה בהשחתתו (כי מה לעשות, על מנת לעדכן צריך להדליק מחשב, ועדיין לא הצלחתי ללמד את המחשב שלי לייצר חשמל מירקות); אלא גם בלי מערכת יחסים. לא רצינית, לא בלתי-רצינית, פשוט בלי. לי אישית נמאס לראות איך כולם מסביבי מדברים על בן/בת הזוג שלהן/שלהם (לא בהכרח בהתאמה, תלוי בהעדפה), ולא לדעת איך זה. הצלחתי בינתיים להבין שמדובר במערכת יחסים היא בין השאר דרעק אחד גדול, אבל ככל הנראה יש בזה גם כמה דברים טובים, לאור העובדה שאנשים ממשיכים לדבוק בזה (איכשהו, לא נראה לי הגיוני שחוץ מהמבורגר של מקדונלד'ס ו"האח הגדול" יש עוד דברים שהם דרעק אחד גדול ואנשים ממשיכים לצרוך אותם). אז הבקשה הראשונה שלי היא להגיע לשנת ה'תשס"ג כשהסטטוס שלי הוא "במערכת יחסים", או שלפחות אוכל להגיד שעברתי אחת. מה הסיכויים? תלוי: אם הגברים יסכימו למשך השנה הקרובה לא להתחיל עם בחורות על מנת שאוכל למצוא בחורה רווקה אחת ששווה משהו (אני באמת לא מוצא - מרפי הזה בן זונה אמיתי), יש לזה סיכוי לא רע.
2. שייכנס היגיון לצה"ל. אתם יכולים לספר לי עד מחרתיים שאני סתם ממורמר חסר חיים שלא אוהב את הרעיון שהוא משרת את המדינה שלו ושהצבא שלנו פועל בדרך מאוד הגיונית. יש בתזה שלכם כמה בעיות: א. אני לא כזה ממורמר. ב. יש אנשים שמצייצים בטוויטר, ואני חסר חיים? ג. זה שאני לא חושב שכל אחד שמאמין שמוחמד עף עם איזו בהמה מוזרה רוצה להרוג אותי, לא אומר שאני לא אוהב את הרעיון של שירות המדינה. בקיצור - צה"ל הוא צבא מסורבל, מסועף ומסואב, שעושה את כל השטויות האפשריות. אין לי כוח לחזור בפעם המאתיים על השטויות חסרות ההיגיון, אבל באמת שאם מתעסקים בשטויות כמו האם אני סוחב את האפוד שלי על יד אחת או שתיים - משהו צריך להיעשות. ככה שהמשאלה שלי היא שצה"ל יהיה רק קצת יותר הגיוני ממה שהוא עכשיו, על מנת שאני לא אתחרפן לחלוטין.
3. לצבור קוראים. הבלוג הזה כולל בתוכו בערך ארבעה קוראים קבועים ומדיי פעם איזה מישהו שלחץ על הלינק הלא נכון. אני יודע שחלק מכם מראים את זה לחברים או להורים שלכם (זה לפחות מסר שקיבלתי בעבר) - אבל קיבינימט! בקושי קוראים אותי! יש לי הרבה מה לומר לעולם (נכון שכרגע זה מתרכז בכך שצה"ל זה צבא אווילי, אבל עדיין), ואני רוצה שכולם יקראו על זה! מה אני לעזאזל צריך לעשות בשביל לקבל כניסות וקוראים?! לשים פה תמונה של שתי בחורות עירומות מתנשקות?! מה, אתם רוצים ש"פלייבוי" יתבעו אותי?! עדיף כבר להסתבך עם עורכי הדין של הטייקונים! בקיצור, אני רוצה להיחשף, רק בשביל התקווה הקלושה הזו שאולי אני אצליח לשנות למישהו את התפיסה. וגם בשביל האגו שלי, הוא צריך את זה.

ויורשה לי, אני מרשה לעצמי להניח שאם פיה שלא קיימת באה ומציעה לי שלוש משאלות, שהיא כבר תהיה לארג'ית ותעשה עוד כמה ג'סטות בשבילי:

1. שהמחאה החברתית לא תדעך.
2. שספטמבר יעבור בשלום (בעיקר כי עוצר יציאות לא בא בטוב).
3. שמישהו ייכנס לפוסט הזה וגם ממש יוכל לעזור לי בנושא.
4. שיחדשו כבר את השאלון השבועי, אבל ככה שלא יהיה מטומטם כל כך.
5. שהבלוג הזה ימשיך עוד שנים רבות.
6. ושבאופן כללי השנה הזו תהיה טיפה (כי הרבה זה כבר בגדר הזיה) יותר מוצלחת מקודמתה.

שבת שלום לכם.

צהריים טובים. החלטתי פעם אחת לחרוג מהמסגרת הצינית הרגילה של הבלוג, ולפרסם פה המלצה על הצגה מאוד מוצלחת לדעתי. הביקורת כתובה בדיוק כפי שנכתבה למגזין במה, מהכותרת, הטיזר ועד למילה האחרונה, בתקווה שתוכלו לצפות בקרוב בביקורת הזו גם שם בקרוב. תיהנו:

כנר על הגג

אוריה בר-מאיר הלך לראות את המחזמר "כנר על הגג", ואין דרך טובה יותר לתאר את התחושה בה יצא ממנה מאשר "בידי-בידי-בם".

כנר על הגג מאת: ג'וזף שטיין על פי שלום עליכם

פזמונים: שלדון הרניק

בימוי: משה קפטן

תרגום: דן אלמגור

כוריאוגרפיה: דניס קורטני (על פי הכוריאוגרפיה המקורית של ג'רום רובינס)

מוסיקה: ג'רי בוק

ניהול מוסיקלי: יוסי בן-נון

תפאורה: רוני תורן

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: פליס רוס

בהשתתפות: נתן דטנר, שרית וינו-אלעד/מיקי קם, איציק כהן, רמה מסינגר, טל בלנקשטיין, עידו מוסרי/דן קיזלר, חני פירסטנברג/אניה בוקשטיין, יפתח אופיר, אילנית גרשון, שניר גרינברג, נסים זוהר ועוד רבים.

תיאטרון הקאמרי של תל-אביב

רוצה אני לנצל את הבמה הזו ולהודות לצה"ל. נכון, אמנם לי ולו יש חילוקי דעות, חיכוכים ובאופן כללי אנחנו לא כוס התה אחד של השני. אבל הודות לפרויקט "תרבות יום א'" שהוא מפעיל זה כעשרים שנה, הזדמן לי לראות את המחזמר הנפלא "כנר על הגג", מה שככל הנראה לא היה מתאפשר לולא הפרויקט הזה.

על המחזמר הזה סופר רבות, אך למען אלו שלא כרו אוזן לשמוע, הרי תקציר העלילה: סיפור המחזה מבוסס על סיפורו של שלום עליכם, "טוביה החולב". טוביה החולב (נתן דטנר נהנה מכל שנייה שלו על הבמה, וכך גם אנחנו) הוא חלבן עני ושומר מסורת אדוק (כמו שאר העיירה אנטבקה) המתפרנס מחליבת פרות ומכירת חלבן וגבינותיהן. הוא נשוי לגולדה (מיקי קם אמנם חיה בדמותה האלמותית, אך נראה כי זו מתאימה לדמותה של גולדה) ואב לחמש בנות. שלוש הגדולות – צייטל, הודל וחווה (טל בלנקשטיין, חני פירסטנברג ואילנית גרשון בהתאמה, אמנם לעתים מתקשות לשלוט בצחוקן, אך ישנו כשרון רב הן במשחק והן בשירה) – כבר הגיעו לפרקן והגיע זמנן למצוא שידוך. צייטל מעוניינת במוטל (דן קיזלר כובש), חייט עני וצעיר. הודל מעוניינת בפרצ'יק (ליפתח אופיר יש עוד לאן לשאוף), סטודנט מקייב הדוגל בסוציאליזם המתהווה. חווה מעוניינת בפיידקה (שניר גרינברג עוד יכול להשתפר אך מספק את הסחורה), גוי רוסי ונוצרי. ההורים, מצדם, מעוניינים למצוא לבנות חתן בדרך המסורתית: שידוך. הם מנסים להיעזר בשירותיה של השדכנית ינטה (רמה מסינגר וירטואוזית ומבריקה), שלא תבחל באמצעים על מנת לשדך את הגבר הנורא מכל עלי אדמות. העסק גם מסתבך עוד יותר כאשר הקצב לייזר וולף (איציק כהן הנהדר לא מקבל מספיק זמן על הבמה), אדם בערך בגילו של טוביה, מעוניין לשאת לאישה את צייטל. בכל פעם מחדש על טוביה להתמודד עם הדילמה האם להשיא את בנותיו בדרך המסורתית או שמא לתת להן להתחתן אם בחיר לבן. וכשהקצין בצבא הצאר (נסים זוהר מוכיח שאכן אין תפקידים קטנים) בא חדשות לבקרים להודיע על פוגרום מתוכנן או על גירוש, בהחלט שלא ניתן לייחל לצרות נוספות.

ג'וזף שטיין, בהשראת סיפורו של שלום עליכם, הפליא ליצור קומדיה מרנינה, הכוללת משלבים רבים של הומור: פלפולים שנונים על ספרי הקודש ("ברוך המפריד בין קודש למחול"), התחכמויות עוקצניות ("גם את זה משה אמר? יחסית לאדם כבד פה וכבד לשון הוא דיבר הרבה מאוד"), סיטואציות בסגנון מולייר, הומור המצחיק בעיקר באמצעות השוק וההפתעה, איזשהו פרצוף מצחיק ועוד סגנונות רבים ומגוונים. זו קומדיה טובה, הבנויה על כך שהמשכילים יבינו את התחכום, ואלו שמשכילים בתחומים אחרים (וגם אלו שכלל לא) יבינו את המשלבים האחרים. אמנם חסרה לי שנינה בדבר ערבוב בין בשר לחלב כאשר לייזר וולף, איש הבשר, רוצה להינשא לצייטל, בתו של איש החלב, אך על חסרונה של בדיחה אחת אל לי או לכל אחד אחר להתלונן.

בנוסף להיותו הומוריסט נפלא, שטיין הוא גם מחזאי מבריק, המביא דמויות צבעוניות ממינים שונים: טוביה האופטימיסט הנצחי שלא יחסוך מאיש מעט סרקאזם ושיבוש של פסוק זה או אחר; גולדה העצבנית אך הרגישה; ינטה הפטפטנית חסרת המוסר; מוטל המפוחד שצריך להתגבר על פחדיו על מנת להינשא; הרב הנושא ברכה לכל דבר; פרצ'יק האידיאליסט עד כדי גיחוך ועוד דמויות רבות. הוסיפו לכך את העלילה הזורמת של שלום עליכם (בשיבושים קלים של שטיין) וקיבלתם על הנייר מחזמר מעולה.

תפקידו של הבמאי, משה קפטן במקרה זה, הוא להפוך את העניין ממחזמר מעולה על הנייר להצגה מעולה של ממש. קפטן, בעזרתם של הכוריאוגרף דניס קורטני והמנהל המוסיקלי יוסי בן-נון, עמד בהצלחה במשימתו. השחקנים מתזמנים באופן מושלם ומגובשים למדיי. הוסיפו לאלו את תרגומו המעולה של דן אלמגור (שתרגם בהצלחה מחזות זמר נוספים, כמו "המפיקים"), הפזמונים המעולים (ובהם הקלאסיקה הנודעת "לו הייתי רוטשילד") של שלדון הרניק, המוסיקה המרנינה בסגנון הכליזמרים של ג'רי בוק, התפאורה הפשוטה אך המתוחכמת של רוני תורן ואת התאורה המדויקת של פליס רוס ובכלל תקבלו ממתק בימתי. גם התלבושות של אורנה סמורגונסקי יפות מאוד וצבעוניות, אך לא מצביעות בבירור מספיק מיהו בעל הממון ומיהו האביון, אך הצרימה הזו לא מפריעה להנאה.

בעת כתיבת שורות אלו אני מפזם ושומע ברשת משירי המחזמר הזה. המחזמר הזה מידבק, כיפי, נע בין צחוק לבכי (משני הסוגים), בין קטעים הומוריסטיים לקטעים מרגשים, קטיעתם זה בזה והכול ברוח יהודית טובה.

הבעיה העיקרית של ההצגה הזו היא השחקנים הצעירים של ההצגה, ובעיקר שלוש הבנות הבכירות של טוביה ובני זוגן (להוציא את קיזלר המעולה). נכון, אמנם משחקם של כולם עובר את הרף הדרוש ומן הסתם ישתפר עם הפז"ם, אך עדיין צורמים ניסיונות בליעת הצחוקים של הבנות וניחוחות הבוסריות של הבנים. למרבה המזל, כמו שנאמר, רמתם מספיק גבוהה והם בסופו של דבר מספקים את הסחורה.

אם הגעתם עד לנקודה זו, סביר להניח מן הסתם שהבנתם כי ההצגה מומלצת בחום. מדובר בחוויה תיאטרלית מעולה שתתקשו למצוא אותה בהצגות אחרות. אפילו אתאיסט שכמוני הצליח ליהנות עד בלי קץ מהמורשת היהודית של מזרח אירופה (ולמען הגילוי הנאות תמיד הייתה לי חולשה למוזיקת כליזמרים). ברגע זה אני ממליץ לכם לצאת מעמוד האינטרנט המופיע לפניכם כרגע ולעבור לעמוד הבית של תיאטרון הקאמרי על מנת לברר את מועדי ההצגה.

ובמשפט אחד: כשתצאו מההצגה – תרצו מיד לראותה פעם נוספת.