ראשית, בגלל שאנחנו נמצאים בבלוגספירה, מה שאומר שזלזול באינטילגנציה של תשעה מתוך עשרה אנשים שנכנסים הנה יהיה מוצדק (כמובן שכל אחד חי בסרט שלו שהוא האחד שזה לא מוצדק לזלזל באינטיליגנציה שלו), הרי ההגדרה הוויקיפדית לפשקוויל: "פשקוויל (ביידיש: פאשקעוויל) הוא כינוי לכרזת קיר או כרוז ברחוב החרדי הנושאים מסר שלילי, כלפי אדם או רעיון כלשהו. הם כתובים לרוב בעברית ארכאית ("לשון הקודש"), מליצית ודרמטית מאוד".

מי שלא הבין מה זה "ארכאי", "מליצי", "שלילי", "מסר" או "עברית" - מתבקש להתחיל לקרוא ספרים ולא רק לכתוב בבלוג "היום הייתי עם המאמוש שלי שהוא הכי הכי מאמוש בעולם" עם שלל שגיאות כתיב, מספרים וסמיילים.

וכעת, לפוסט:

"אני לא מבין," אמר הרב יעקב נוסבאומברגמן, "מה זה פייסבוק, ולמה אני צריך לפרסם שם את הפשקווילים של הקהילה?"

"רייב נוסבאומברגמן," הסביר לו היזם. "פייסבוק הוא רשת חברתית אליה מחוברים כבר רוב אנשי העולם אשר יש בביתם מחשב מחובר לאינטרנט. אם תפרסם שם את הפשקווילים - כולם יוכלו לקרוא אותם!"

"אבל אני מתנגד לפשקווילים," אמר הרב.

"נו, באמת!" הפטיר היזם. "כולם שמים עליך קצוץ בעניין הזה, לך עם העדר, בסדר?"

"וגם האינטרנט, מלבד כמה אתרים חרדים, הוא לא ממש נחלת הקהילה שלנו. מן הסתם יש כמה שיש להם פייסבוק, אבל לא מן המחמירים שבאמת יכתבו את הפשקווילים."

"ידועה לי הזוטא הזאת שאתם חבורה של מנותקים מהעולם ושאתם מחרימים אותו ושאתם עוד גרים במערות," אמר היזם.

"צא לי מהמשרד לפני שאני שולח אותך לאיזו מערה," התעצבן הרב נוסבאומברגמן ובעט ביזם החוצה ממשרדו.

"מה אתה רוצה ממני?!" שאל הרב קובי מימון-בן-שטרית. "מה לי ולשטויות של האשכנזים הללו?!"

"אני מציע לקהילה שלך את אחד הדברים הנפלאים שהמציאה הקהילה החרדית האשכנזית," אמר היזם.

"עוד פעם רוצים שנהיה כמותם?!" התעצבן הרב. "אני מאוד מרוצה מהמנהגים שלי, מהמסורת שלי ומהקהילה שלי. עכשיו צא!"

"אולי בכל זאת?" ביקש היזם.

"לא," אמר הרב נוסבאומברגמן. "זה טוב שיש משהו שעוד לא הגיע למקום המטונף הזה של המרשתת."

"אה?"

"אינטרנט, יא ת'בע אחד."

"אבל תחשוב על הנייר שתחסכו על הפשקווילים על מנת לעשות מהם שלטים להפגנות שלכם נגד הדמוקרטיה."

"עוד רגע אני כותב פשקוויל נגדך."

"נפלא!" אמר היזם. "אבל תעשה את זה באפליקציה החדשה שלי בפייסבוק! תחשוב כמה חילוניים גם ישנאו אותי על זה!"

"יש לך את האפליקציה הזאת גם באייפון?" שאל הרב שהחל להתעניין.

"זה בתהליכים," אמר היזם, מבין שהוא מרחק צעד מחתימה ומימון.

"יש לנו עסק, ידידי," אמר הרב נוסאומברגמן.

"נהדר," אמר היזם והשניים לחצו ידיים.

לאחר יומיים אכן פורסם הפשקוויל הראשון באמצעות הפייסבוק, שתוכנו היה זה (בקצרה):

להחרים! להגלות! להדיח!

מתייוונים טמאים לוקחים את הפאשקעווילים שלנו למרחב הנגוע והטמא של המרשתת (נו, אינטרנט, יא ת'בעות)!!!

אין לפרסם שום פאשקעוויל או כל מודעה אחרת באמצעות הפייסבוק!

אלא אם כן זה נועד לפרסום הפגנות נגד הפייסבוק המטונף הזה. או בשביל להעביר את המתכון המצויין של הרגל קרושה שאשתך מכינה. או בשביל לתכנן איזה שידעך.

דברו איתי, בקיצור. ותעשו לייק.

יום טוב וחג שמח לכם.

נ.ב. לפני ששוב ניכנס לוויכוחים הללו שאני שונא חרדים ודתיים ודת וכל זה, הבה נבהיר זאת: לא, אני לא. הסיפור לא נועד לזלזל בחרדים ובתרבות הפשקווילים (למרות שיש צורך עז לזלזל בה), כמו שזה נועד ללעוג למתרחש בפייסבוק.

פרנק הביט בי המום. טוב, אני מניח שגם אני הייתי בהלם לו הדבר היה קורה לי. בכל זאת, לא כל יום אתה מגלה את משמעות העובדה שהסבים שלך מצד האבא והסבים שלך מצד האמא הם אותם סבים.

הכל התחיל מאיזה רעיון מטומטם של גבלס. הוא החליט שיהיה קורע לראות כיצד יגיבו אנשי הממשל כשיפיץ מזכר בו יהיו כתובים הסימנים לכך שההורים שלך אחים. המזכר התחלק לכמה קטגוריות: "רמזים שמספיק אחד מהם על מנת לדעת שהם אכן אחים" ("לשניהם יש אותם הורים", "אבא שלך הוא גם דוד שלך" וכמובן הרמז שדרכו הבין פרנק את העניין), "רמזים שיכולים להעיד אבל לא בטוח" ("לאמא שלך היה את שם המשפחה הנוכחי שלה גם לפני החתונה", לדוגמא) ועוד קטגוריות אידיוטיות.

"אולי עכשיו אתה מבין איך יצאת ככה," אמרתי לו.

"כבר עדיף להיות יהודון!" התעצבן פרנק. "והם גרועים מעכברושים מעבירי מחלות!"

"נאצי מסריח," סיננתי לעברו.

"אמר הוגה הרציונל של הנציונל," החזיר לעברי פרנק את שנינתו המוכרת.

"היי, רציתי להיות שליט גרמניה, הייתי צריך למכור לכם איזה זבל," אמרתי.

"אדולף," אמר פרנק, "אל תזבל. אתה מאמין בזבל הזה שאתה מוכר."

"אני הומוסקסואל ממוצא יהודי," הזכרתי לו. "אני בבעיה רצינית אם אני מכיר בזה."

"טוב, מה יהיה איתי בעניין?" הוא שאל.

"מה אתה רוצה בדיוק שאני אעשה? אארגן לאמא שלך הורים חדשים?"

"זו אפשרות."

"אני פיהרר, לא קוסם."

"אז בשביל מה אתה טוב?"

"תגיד, אני צריך לחזור על ליל הסכינים הארוכות בשביל תסתום את הפה?"

"איך באמת התחיל ליל הסכינים הארוכות?" שאל פרנק.

רהם הזה, באמת שבא לי להרוג אותו. כמה אפשר לשמוע אותו מקטר על זה שאנחנו צריכים לעזוב את השמרנים האלו ולהרוג אותם?

"אבל אדולף," הוא אומר לי, הפוץ, "אני רוצה כוח אמיתי."

"ארנסט, תקשיב לי ותקשיב לי טוב," אמרתי לו. "עוד דקה אחת לא רק שאתה לא תהיה הראש של האס.אה, אתה תהיה בלי ראש."

"אבל אדולף!" התעצבן הקלוץ הזה.

"ארנסט," ניסיתי להגיע מגישה פייסנית. "אתה היית בפוטש במרתף הבירה?"

"לא."

"אני כן. אתה יודע איפה ביליתי אחר כך? בכלא."

"אבל זה לא אומר שאתה צריך לכשול פעם נוספת."

"מה אמרת, ארנסט?"

"שזה שהיית פעם כושל לא אומר שאתה צריך להיות כושל עוד פעם."

"מה הסיסמא שלנו, ארנסט?"

"הפיהרר לא נכשל, הוא בוחן אסטרטגיות."

הנהנתי לו, בתקווה שהוא יבין את הרמז.

"אז אין סיבה שלא תבחן את האסטרטגיה הזו שוב."

"אז אתה מבין," הסברתי לפרנק, "הוא עלה לי על העצבים, החלטתי להיפטר ממנו, ועל הדרך גם מכל האס.אה המטונפים האלו. כמה אפשר לשמוע אותם מקטרים? תהרוג אותם, זה מה שאני אומר."

"אז בוא נחזור לעניין," אמר פרנק, שעובדת היותם של הוריו שני אחים נתנה בו את אותותיה, "בשביל מה אתה טוב?"

וזה למה נתתי להנס פרנק לטפל בפולין.

הבהרה: סיפור זה, מעבר לשמות, לא מתבסס על שום מידע היסטורי. הוא סיפור הומוריסטי ומפגר שנועד בסך הכל לתת סיבה לכתוב את שורת הפתיחה. כל השואב מפה מידע היסטורי לצרכי מחקר הוא אידיוט. אבל ממש. שיקרא את המסמך של גבלס, אולי הוא ימצא שם משהו.

והנה הפרק השני של "ההיסטוריה המטורפת של העולם", בפרק מיוחד לחג הפסח:

פרק ב' - אופס

יום אחרי שמאיר החליט לנסות לקנות מכונת זמן באיקאה, פגש בו אלי ברחוב.

"נו?" שאל אלי בלגלוג, "נשארו מכונות זמן באיקאה?"

"לא," אמר מאיר, "אבל מחר אני אנסה בסניף החדש שלהם. אולי שם יש להם."

"מאיר, אידיוט אחד, איקאה זו רשת שמוכרת רהיטים. האם מכונת זמן נכנסת לקבוצת רהיטים?"

"צודק!"

"אני יודע."

"אני צריך לחפש בחנות של כלי רכב!"

"דביל."

"אלי, קניתי!" צעק מאיר בהתלהבות למחרת.

"מה קנית?" שאל אלי, ששכח מהרעיון המטומטם.

"מכונת זמן!"

"מה?!"

"מה ששמעת."

"מאיפה?" שאל אלי ההמום.

"איזה רוכל..." התחיל מאיר.

"מאיר, אתה דביל. הוא עבד עליך."

"לא הוא לא," אמר מאיר. "הוא לקח אותי לסיבוב ביוון העתיקה."

"מה אתה אומר?"

"כן. ידעת שכבר אז היו רכבלים?"

"מה?!"

"כן, עלינו על אחד והגענו לאיזה מבצר נטוש..."

"מאיר, טמבל," אמר אלי בייאוש, "הוא לקח אותך למצדה."

"יודע מה?" התעצבן מאיר. "אני לא מקשיב לך. אני הולך להפסיק את מלחמת העולם השנייה בטרם תחל!"

"בהצלחה עם זה," אמר אלי.

"רוצה לבוא איתי?"

"כדאי," אמר אלי. "אם אתה צודק מומלץ שיהיה איתך שם מישהו שידאג שלא תעשה נזק."

"אז בוא," אמר מאיר.

הדבר הראשון שאלי ראה כשיצא מהרכב של מאיר היה הרבה חול. אחרי זה הוא ראה קצת פירמידות.

"מאיר," אמר, "אני לא רוצה לאכזב אותך אבל לא חזרנו בזמן. איכשהו עברת את הגבול עם מצרים."

"מה, אנחנו במצרים העתיקה?" שאל מאיר בהתלהבות.

"לא, אנחנו במצרים העכשווית."

"אז אנחנו במצרים העתיקה?"

"כן, מאיר. כן. אנחנו במצרים העתיקה." אמר אלי. "אתה מבין שהקדמנו את מלחמת העולם השנייה בכמה אלפי שנים, נכון?"

"אופס."

"זה מה שאמרו הרופאים כשנולדת למרות שבדיקת מי השפיר הבטיחה שתצא תינוק נורמאלי." אמר אלי. "אפשר לחזור הביתה עכשיו?"

"חבורה של מצרים עירומים למחצה עם שוטים קופצים לנו על מכונת הזמן," אמר מאיר. "אז נראה לי שזה יהיה קצת בעייתי."

"מה?!"

ואכן, חבורה של מצרים עירומים למחצה, לבושים במיטב המחלצות המאפיינות את (כאילו דה מה חשבתם שהסיפור הזה לא יהיה צפוי?) מצרים העתיקה, קפצו על הרכב. כשהמצרים הבחינו בהם הם ירדו מהרכב והתחילו לרוץ לעבר אלי ומאיר. אלי המסכן לא הספיק לקלוט מה קורה, ומאיר שלא היה מסוגל לקלוט מה קורה, נשבו בלי הרבה בעיות.

"מאיר, אנחנו במצרים העתיקה, חתיכת חמור אחד!" צעק אלי כשהוא ומאיר התחילו לסחוב אבנים במשקל כמה טונות.

"אופס," אמר מאיר בתגובה.

"אופס זה מה שחברת הקונדומים אמרה אחרי שנולדת!" צעק אלי.

"סתום ת'פה," אמר הזקיף המצרי והצליף בגבו של אלי.

"ממתי אתה מבין עברית?" שאל אלי בעצבים.

"אני עברי," אמר הזקיף. "מה שנקרא, 'מבני ישראל'."

"איך זקיף עברי?" שאל אלי. "בני ישראל הם עבדים במצרים."

"ממתי?" שאל הזקיף. "ועכשיו סתום ת'פה ותמשוך!"

"אלי!" אמר מאיר, "אנחנו בתקופה שקדמה לשעבוד בני ישראל במצרים! אנחנו יכולים לסיים את הסיפור הזה אם רק נהרוג את פרעה הבא!"

"למרות שהרעיון לבטל את אכילת האריחים השנתית קוסם לי," אמר אלי, "אי אפשר."

"למה?"

"מה ממה שאמרתי לך שלשום על הרס רצף הזמן-חלל לא היה לך ברור?"

"הכל."

"הגיוני." אמר אלי. "אני אסביר את זה במילים פשוטות: אם תעשה את זה, אתה תשמיד את העולם."

"אז אולי ננסה רק אנחנו לברוח מפה?" הציע מאיר.

"מה עובר על היוצר שהוא מכניס לך משפט הגיוני לפה?"

"אתה לא מאמין שיש לי מוח?"

"מאיר, היעדר המוח שלך הוכח באופן מדעי," אמר אלי. "זה לא עניין של אמונה."

"אתה לא מעריך אותי מספיק."

"לא, זה המדע שמעריך אותך בדיוק," אמר אלי ועזב את החבל שבאמצעותו גרר את בלוק הענק. "ועכשיו תסלח לי, אני עף מפה."

"מה איתי?!" שאל מאיר.

"מה אכפת לי?" שאל אלי. "אתה הכנסת אותנו לברוך הזה, תתמודד."

"אגואיסט!" קרא מאיר.

"נכון," אמר אלי ורץ משם.

"אחריו!" צעק הזקיף, ואחרי אלי דלקו שלושים שומרים.

האם אלי יצליח לברוח? האם מאיר יצליח לברוח? האם חג הפסח יבוטל? האם הם יגיעו למלחמת העולם השנייה? כל זאת ועוד בפרקים הבאים של ההיסטוריה הבאמת מטורפת של העולם.