צהרי שבת נפלאים לכם.

אז אחרי שביומיים האחרונים העליתי פה מערכונים פרי עטי, הגענו לסיום של ספיישל "סופ"ש של מערכונים" (מי שזה עניין אותו, שיטקבק). ניתן לקרוא את המערכון הראשון ואת המערכון השני. המערכון האחרון יעסוק במה שהבחירות שהיו אמורות להיות קמו ונפלו עליו: השוויון בנטל. מי שקורא אצלי מספיק זמן, יודע שאני חושב שגיוס חובה זה רעיון גרוע שגובל בטמטום. אבל אם יש רעיון עוד יותר מופרך זה הרעיון של שירות אזרחי חובה בשם השוויון בנטל. הרי שוויון בנטל לא באמת יהיה, בגלל אופי השירות השונה. ואז העליתי בפני הבלוגר nadavs, בבדיחות הדעת, שאולי בשם השוויון בנטל גם ניתן לבני השירות לעשות מילואים. ואז nadavs הפנה אותי לכתבה הזו, לפיה כמה חברי כנסת כמו דוד רותם, מוץ מטלון, אבי דיכטר, זבולון אורלב, איתן כבל, אריה אלדד, עינת וילף, ניצן הורוביץ ויואל חסון באמת רוצים שירות מילואים עד גיל 45 למי שיעשה שירות אזרחי. לי, באופן אישי, זה נראה כמו מערכון מופרך של "ארץ נהדרת".

בגלל שכותבי "ארץ נהדרת" עדיין תלויים בשיקולים מסחריים, לא הייתי בונה על זה שמישהו שם יעז לצחוק על הרעיון האידיוטי הזה (מדיכטר וכבל לא היו לי ציפיות לעודף שכל. אבל מה עבר על הורוביץ ואלדד?). אי לכך, אני מציג לכם את המערכון שלי, שלא יופיע בשום תוכנית סאטירה מסחרית:

נתראה במילואים

דלפק קבלה. מאחוריו עומדות שתי פקאצות סטריאוטיפיות בגיל העשרה

פקידה א': יואו, אחותי, היום מגיעים מילואימניקים. איזו התרגשות!

פקידה ב': כן, אה? יש לי חברה שאחראית על מילואימיניקים שמשרתים בשטחים, אומרת שמדובר באנשים מה זה מדהימים.

פקידה א': באמת?

פקידה ב': נשבעת לך. אומרת שיש להם המון רצון, ואיך קוראים לזה... מביטציה?

פקידה א': מוטיבציה?

פקידה ב': לא, זה משהו אחר. אבל הכי חשוב: הם מה זה חתיכים.

שתי הפקידות מקפצות ומצחקקות בהתרגשות

פקידה א': וואי, רק שיגיעו כבר.

פקידה ב': הנה, נראה לי מגיע אחד.

מילואימניק: (נכנס. לבוש בבגדים אזרחיים. נראה מבולבל) שלום. פה מטפלים במילואימניקים?

פקידה א': כן. איך אפשר לעזור לך?

מילואימניק: אני חושב שנפלה כאן טעות. קיבלתי את הצו הזה לשירות מילואים.

פקידה ב': כבר אני אבדוק. מה השם, בבקשה?

מילואימניק: ירון לוי.

פקידה ב': (מקלידה) ירון לוי. (מתבוננת במסך) כן, אתה מופיע פה. אין שום טעות.

מילואימניק: אבל לא עשיתי צבא. עשיתי שנה מסכנה של שירות לאומי בבית חולים.

פקידה א': נכון, בגלל זה אתה תעשה מילואים.

מילואימניק: לא הבנתי.

פקידה א': מה יש להבין? בשם הרצון לשוויון בנטל, הוחלט שגם בני שירות ישרתו עשרה ימי מילואים בשנה במסגרות האזרחיות בהם התנדבו בימי שירות החובה שלהם.

מילואימניק: ויש תקן לפקיד בית חולים במילואים?

פקידה ב': כן. כל פעם מישהו אחר ממלא אותו. בנינו את זה ככה שהתקן כל הזמן יהיה מלא.

מילואימניק: ואני הולך לעשות את זה בשכר מלא?

פקידה א': כן. כמו מילואימניק.

מילואימניק: זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים.

פקידה א': (מסננת לפקידה ב') לא מספיק שהוא לא כזה חתיך, גם אין לו את ה... איך קוראים לזה?

פקידה ב': מביטציה?

פקידה א': כן, זה.

פקידה ב': מה אני אעשה, לא כל המילואימניקים מושלמים.

מילואימניק: מה הולך כאן?

פקידה ב': דיברנו על זה שאתה מילואימניק מעפן. למה, זה מפריע לך?

מילואימניק: את יודעת, טיפה.

פקידה א': לא נורא.

מילואימניק: טוב, אחרי שסיימנו עם הפארסה הזאת, יגאל שילון מוכן לצאת ואני אלך מפה הביתה?

פקידה ב': זו לא מתיחה.

מילואימניק: תזכירי לי עוד פעם למה אני צריך לעשות מילואים בתור פקיד בבית חולים.

פקידה א': שוויון בנטל. לא הגיוני שחייל יעשה מילואים ואתה לא. ככה זה שוויוני.

מילואימניק: את מבינה שחייל עושה עשרים ואחד ימי מילואים בשטח, לפעמים כל הזמן הזה בלי לראות את הבית, בזמן שאני עושה רק עשרה ימים וחוזר כל ערב הביתה, נכון?

פקידה ב': למה אתה חושב שאני לא מבינה? אני נראית לך מטומטמת?

מילואימניק: קצת.

פקידה א': אבל עובדה, ככה זה שוויוני.

מילואימניק: בואי תסבירי לי, בבקשה, איך זה שוויוני.

פקידה א': כי הם עשו עבודות כפייה, אתה עשית עבודת כפייה, ועכשיו שניכם עושים המשך של עבודות הכפייה האלו בשכר מלא. שוויוני.

מילואימניק: (לפקידה ב') היא שומעת את עצמה כשהיא מדברת?

פקידה ב': לא תמיד. יש לה איזו הפרעת קשב.

מילואימניק: טוב, סיימתן לבזבז לי את הזמן?

פקידה ב': לא, אתה צריך לקבל טופס וללכת לבית החולים ולהיות שם עד חמש בערב בתור פקיד.

מילואימניק: תזכירי לי למה אני צריך לעשות את זה? כל מה שאני עושה זה לקחת לפקיד קבוע את העבודה.

פקידה א': אתה גם לוקח חלק בשוויון בנטל. זה הרי הכי ישראלי.

מילואימניק: הנה רעיון: אולי נבטל את הנטל? שרק מי שירצה יהיה בצבא או יתנדב?

נשמעת אזעקה, חיילי ימ"מ פורצים למקום

מילואימניק: מה קורה פה?

פקידה ב': הצעת הצעה לא פטריוטית, אז ייקחו אותך לסוריה, גם שם כולם מתנדבים.

מילואימניק: מה הקשר סוריה?

פקידה א': לא יודעת, אבל עכשיו כולם מסתכלים על סוריה כשאנחנו עושים משהו מטומטם.

מילואימניק: (שנתפס בינתיים ע"י הימ"מ) מה?!

פקידה ב': ביי.

חיילי הימ"מ לוקחים את המילואימניק החוצה

פקידה א': איזה מעפן הוא.

פקידה ב': לגמרי.

והמשך שבת נפלאה לכם.

צהריים טובים לכם.

אנחנו ביום השני של סופ"ש של מערכונים (למערכון הראשון). שמתי לב שבמדינה שלנו, למרות שלאף אחד אין כוח להיות בעצמו פוליטיקלי קורקט, אנחנו דורשים את זה מאחרים. אנחנו רוצים שב"ארץ נהדרת" יתייחסו רק לנושאים שבקונצנזוס (בהקדמה למערכון הראשון יש הסבר), ושכל אחד יגיד את דעתו בצורה מנומסת. למשל, כשהייתה הסלמה בדרום, ג'ודי ניר-מוזס-שלום כתבה שלדעתה צריך לשטח את עזה, או משהו בסגנון. היו הרבה תגובות שהתעצבנו לא על הדעה עצמה, אלא על זה שהיא לא נאמרה בדרכו של הפוליטיקלי קורקט. אני אישית מעדיף שהגזענים (בין אם זה נגד ערבים, חרדים או אתיופים, ממש לא קריטי) לא יהיו פוליטיקלי קורקט, יגידו את דעתם הגזענית, ככה שמוסדות המדינה יידעו לא לתת להם תפקידים חשובים.

אבל סתימת הפיות שלנו בשם הפוליטיקלי קורקט מתגמדת לעומת זו של האמריקאים: לאחרונה התקבלה שם החלטה לאסור להכניס את המילה "דינוזאור" לבחינות בבתי הספר. למה? כי יש תלמידים מבתים בריאתנים, שעצם הזכרת מילה כזו שמתקשרת עם אבולוציה עלולה לפגוע בהם. במילים אחרות, אנחנו רוצים חופש ביטוי, אבל שהחופש הזה יהיה פוליטקלי קורקט. בהשראת הסיפור האמריקאי, הרי המערכון השני (קצת יותר קצר ועם פחות פאנצ'ים מהקודם, אבל גם נחמד):

פוליטיקלי קורקט

משרד. שני כותבי בחינות יושבים ליד השולחן ועובדים על נוסח לבחינה

א': אוקיי, מה עם השאלה הזו: גשר המכביה שוקע בקצב של - 

ב': השתגעת? מה אם אחד מאלו שנבחנים הוא קרוב משפחה של מישהו שנהרג באסון? איך הוא אמור להרגיש?

א': אוקיי. קיבלתי. אז בעלות הברית מעמידות לדין בכירים נאצים בקצב של -

ב': אתה רציני? ומה אם ייבחן איזשהו נין של בכיר נאצי שמתבייש בעבר שלו? איך תגיב אם תשמע שהוא יצא מהבחינה בבכי?

א': אוף, בסדר. הכנסות המדינה מתיירות עולות בקצב של שלושה אחוזים כל שנה -

ב': מה יהיה איתך? ואם יש בכיתה מישהו שאחד ההורים שלו הוא מדריך תיירים מובטל?

א': טוב, אז נכניס שאלה על מכירות ספרים.

ב': ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות ספרים.

א': מוזיקאים?

ב': אם יישב לך שם מישהו חירש?

א': טוב, אז בלי שאלות מילוליות, פשוט כמה תרגילים לפתירה וזהו.

ב': השתגעת?! יש שבטים שלא מסוגלים לקלוט את הרעיון של מספרים. אתה רוצה לפגוע במישהו מהם שנמצא פה במסגרת חילופי סטודנטים?!

א': טוב, אז בלי מבחן. ניתן לכולם מאה ונגמור עניין.

ב': בדיוק. ונסיים בתפילה.

א' ו-ב': (נעמדים. יד ימין על הלב ויד שמאל מונפת באוויר) ברוך אתה אדוננו, רודננו וסותם פיותנו, מדריכנו בכל צעד ושעל. ברוך אתה הפוליטקלי קורקט.

חושך

נתראה מחר עם מערכון הסיום.

ערב טוב לכם.

אז אחרי ששבוע שעבר הבכתי את עצמי עם רוב סאטיריקני ישראל מתוך נקודת הנחה שיש בחירות, אני חוזר לעוד סבב של עדכונים. לבחירות הקרובות למדתי את הלקח: עד שזה לא סופי, לא כותבים על זה. בסוף עוד תעשה לעצמך פאדיחות.

אז מה מצפה לנו בסופ"ש הקרוב? אז ככה, שלושה מערכונים פי עטי, בהשפעת דברים שונים שמתרחשים בארצנו הקטנטונת. בכל יום יפורסם מערכון אחר, ובראשון אני אעזוב אתכם לאנחות למשך כמה ימים. בסוף, כולנו נהיה מרוצים. בקיצור, הבה נתחיל עם המערכון הראשון:

מחר ימלאו שלושים לאסון המזעזע בהר הרצל, בו נהרגה הילה בצלאלי זכרה לברכה. מעט אחרי האסון, שקרה בשל רשלנות שנבעה מתרבות ה"יהיה בסדר" המפורסמת שלנו, "ארץ נהדרת" העלו מערכון שצחק על הדרך בה התייחסה המדינה לאסון. כשהמשפחה והחברים התעצבנו על התוכנית, הבנתי: גם אני הכרתי את הילה באופן שטחי, וגם לי זה קצת כאב. אבל מה רצו כל שאר האנשים שלא ידעו שיש קצינה בשם הזה להחרים את "ארץ נהדרת"? מישהו שם לב לזה שכל מה שהמדינה עשתה עם הנושא זה לתת לאמא של הילה להדליק משואה, להוריד איזה שניים-שלושה זיקוקים מהטקס ולהחליף את ריקוד ההורה המסורתי בריקוד שנראה בדיוק אותו הדבר? אבל לא, מי שהתנהג בצורה בזיונית הם חבורה של בדרנים שאפילו לא צחקו על המוות עצמו (דעתי בהרחבה). בגלל שהמערכון של "ארץ נהדרת" לא היה נושך מספיק לטעמי, הרי המערכון האלטרנטיבי שלי (אגב, בתחתית המאמר המקושר יש הצעה למערכון חלופי של יונתן שם-אור, גם מומלץ בחום).

ניחום אבלים

משרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יושב על כסאו, נכנס המזכיר

מזכיר: אדוני ראש הממשלה, יש לנו בעיה רצינית.

ראש הממשלה: מה הבעיה עכשיו? מה, האיראנים על הגדר?

מזכיר: הלוואי.

ראש הממשלה: אז מה קרה? דבר.

מזכיר: אנחנו צריכים להדליק ביום העצמאות הקרוב מאתיים משואות בערך.

ראש הממשלה: מה?! איך הגענו לדבר כזה?!

מזכיר: יש בערך מאתיים אנשים שנהרגו בגלל רשלנות מדינית.

ראש הממשלה: מה?! איך כל כך הרבה?!

מזכיר: היו כמה קורבנות לרצח שנגרם בגלל רשלנות של המשטרה; קורבנות בשריפה בגלל חוסר ציוד בשירותי הכבאות; רשלנות בבנייה; חיילים שהתאבדו בגלל חוסר אכפתיות של המפקדים שלהם - תאמין לי, לא חסר.

ראש הממשלה: והגענו למאתיים?! חייבים לעשות עם זה משהו!

מזכיר: איזה הוראה להעביר לשרים? להוסיף תקנים למשטרה? להוסיף תקציבים לכבאים? להקשיח את המכרזים?

ראש הממשלה: הצחקת אותי. למי יש זמן לזה? עד שמשהו יתחיל לזוז יהיה כבר ראש ממשלה אחר שיקצור את הקרדיט. כאילו שאני אתן לזה לקרות.

מזכיר: אז זה מאתיים משואות.

ראש הממשלה: השתגעת? הטקס ייקח שנים.

מזכיר: אפשר להוריד את הנאום של רובי ריבלין.

ראש הממשלה: זו התחלה, אבל מי יצפה בטקס שכולו מורכב מהדלקת משואות? אפילו אני הייתי באותו רגע עולה על מטוס לצפון קוריאה.

מזכיר: שמע, אתה חייב לתת להם להדליק משואה, אחרת יהיו פה תלונות על קיפוח וחוסר התחשבות באלו שאיבדו את היקר מכל.

ראש הממשלה: אולי ניתן משואה לכל קטגוריה? אתה יודע, המשואה לקורבנות הרשלנות המשטרתית, המשואה לקורבנות מדיניות החפלפ, המשואה לנפגעי תאונות-הדרכים-שנגרמו-כי-לאף-אחד-לא-היה-זין-להוסיף-עוד-רמזור וכל השאר?

מזכיר: איך תעשה את זה בדיוק? תתן לשלושים אנשים להדליק משואה אחת? זה ייגמר ברצח, ואז תצטרך לתת לעוד אנשים להדליק משואה.

ראש הממשלה: אי אפשר פשוט לא לתת לאף אחד?

מזכיר: אין בעיה, אבל זה אומר שתצטרך להתחיל להזיז פה דברים כדי שזה לא יקרה שוב.

ראש הממשלה: שהם יתחילו להזיז פה דברים! יש לי פה קואליציה על הראש, ואחד הדברים שסיכמנו הם שלא מזיזים פה שום דבר!

מזכיר: הם התכוונו להתנחלויות.

ראש הממשלה: הם התכוונו להמון דברים. (חושב רגע) אולי נשלח למשפחות האלו שי?

מזכיר: איזה שי?

ראש הממשלה: אתה יודע, סלסלה עם שוקולדים שקונים בעשרה שקלים בסופר.

מזכיר: זה היה יכול להיות רעיון טוב, אבל אין לך זמן לזה.

ראש הממשלה: כמה זמן כבר לוקח למען סלסלות שי למאתיים משפחות? שעתיים אם אתה עושה את זה לבד?

מזכיר: באמת נראה לך שתשלח להם את זה בדואר?

ראש הממשלה: למה לא? שסוף-סוף יהיה טעם בשירות הזה חוץ ממשלוח הודעת עיקול.

מזכיר: אתה תהיה חייב ללכת לכל משפחה, עם התקשורת, לתת להם את השי, לשבת אצלם קצת, לשמוע סיפורים על המת. כל דבר כזה ייקח בערך שעה. מאתיים שעות זה כמעט עשרה ימים אם אתה לא ישן ויכול לשגר את עצמך ככה שלא תבזבז זמן על נסיעות. יש לך את הזמן הזה?

ראש הממשלה: איזה עצבים.

מזכיר: מה עושים?

ראש הממשלה: תקרא לאיזה שר בלי תיק.

מזכיר: יש לנו שלושים כאלו.

ראש הממשלה: הראשון שעולה לך בראש, זה לא באמת משנה מי זה.

מזכיר: (ניגש לטלפון. מחייג) הלו? מי זה? (פאוזה) מה נשמע? זה מזכיר ראש הממשלה. איפה אתה נמצא כרגע? (פאוזה) מעולה. אתה תוכל לקפוץ לרגע למשרד של ראש הממשלה? (פאוזה) תודה רבה. (מנתק)

ראש הממשלה: מגיע?

מזכיר: תוך שלוש, שתיים, אחת.

דפיקה בדלת

ראש הממשלה: הממזר הזה לא יפספס הזדמנות לפגישה איתי. תפתח לו.

מזכיר: (פותח את הדלת)

שר: (נכנס) שלום.

ראש הממשלה: שלום גם לך. תודה שהצטרפת אלינו.

שר: אז מה הבהילות?

ראש הממשלה: יש לי תיק לתת לך.

שר: ידעתי שבסוף תלמד להכיר בערך שלי. איזה תיק?

ראש הממשלה: התיק לניחום אבלים שאיבדו את יקיריהם בשל עוולות ואיוולות ממשלתיות. או בקיצור, השר לניחום אבלים.

שר: חזור שנית.

ראש הממשלה: תראה, יש לנו המון הרוגים בגלל שהמדינה הזאת לא מתפקדת. כמו שזה נראה כרגע, נצטרך לתת לכל משפחה אבלה להדליק משואה ביום העצמאות. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

שר: אז מה אני אמור לעשות? לשבת אצל כל משפחה כזו שבעה?

ראש הממשלה: זו יכולה להיות התחלה. העיקר שזה יהיה מתוקשר ושאישיות בכירה תדאג לניחום הזה. אם יש עליך עומס, אתה יכול גם למנות את אחד מסגני השרים לענייני זלזול בחיי אדם לסגן השר שלך.

שר: תן לי להבין: התפקיד שלי הוא לדאוג לפיצוי לכל משפחה שמאבדת את יקיריה בגלל פאשלות שלנו?

ראש הממשלה: (למזכיר) תן לו סטירה.

מזכיר: (סוטר לשר בעוצמה)

שר: למה זה היה טוב?

ראש הממשלה: אנחנו לא נפצה אף אחד! אתה יודע כמה נשלם אם נפצה פה כל אחד? חוץ מזה, מה קרה? עוד מעט תגידו שאני אמור גם למנוע את המקרים האלו!

שר: האמת היא ש -

ראש הממשלה: - אתה רוצה עוד סטירה?

שר: לא.

ראש הממשלה: אז שתוק. התפקיד שלך הוא לתת איזה פרס ניחומים קטן. אתה יודע, עם אחד אתה יושב בשבעה מתוקשרת, משפחה אחרת אתה לוקח ליום כיף בלונה פארק. זה לא משנה, העיקר שאנחנו לא באמת נעשה שום דבר ועדיין נצא טוב. מתאים לך?

שר: זה יותר טוב ממה שאני עושה עכשיו, אז למה לא?

ראש הממשלה: (לוחץ ידיים עם השר) אז סיכמנו. אתה השר לענייני ניחום אבלים. יש לך מאתיים משפחות על הראש, אז צא לדרך.

שר: מיד. (יוצא)

ראש הממשלה: אין לו מושג אלו משפחות הוא צריך לפצות, הא?

מזכיר: אני כבר אפקסס לו את הרשימה. רק עוד שאלה: איך נסביר את התפקיד הזה לתקשורת?

ראש הממשלה: תן ל"ארץ נהדרת" לעשות על זה איזה מערכון. אנשים כל כך יתעצבנו שהם לכאורה צוחקים על אנשים מתים, שכולם ישכחו לכעוס עלינו.

לילה טוב לכם.