אילו שבועיים עברו על כוחותנו:

נתחיל בזה שצה"ל גילה סוף-סוף ששימוש בהיגיון פשוט יכול להועיל לכל הצדדים, ודחה את מבחן הספורט של המיונים לקצונה עד אשר ייגמר גל החום (דהיינו, עד השחרור המיוחל).

ביום שני האחרון נאלצתי להעביר שיעור לגדוד של כפיר. אמנם, נכון, אני נהנה לעשות דברים כאלו ולעמוד מול קהל, אך דיי נמאס לי מכל אידיוט שחושב שבגלל שיש לו עשירית הדרך לנקודה בה יוכל לשאול "עד מתי" בלי להיחשב לצעיר חוצפן, כומתה מנומרת, נעליים אדומות ושהוא לוקח את הנשק הביתה הוא יכול לזלזל בכל אחד שמה לעשות ניחן בהפרעות קואורדינציה והרבה רצון טוב (לא למען הטמטום הצה"לי, אבל עדיין יש רצון טוב). אבל, כמו שאומרים היידיים, נו שוין.

אך האירוע המסעיר ביותר של השבוע היה התחלפותו של רס"ר הבסיס שלנו. רס"ר הבסיס הקודם שלנו הראה שניתן לעבור קורס רס"רים, לשמור על תפקודו התקין של הבסיס ועדיין לתת למוח לעבור תהליך של נורמליזציה לעבר השפיות. היה עצוב מאוד לחתום על טופס הטיולים היוצא שלו (עבדכם הנאמן זכה בכבוד המפוקפק). במקומו הגיע רס"ר חדש, שכבר באותו יום שבו הרס"ר הישן טייל ברחבי הבסיס על מנת להחתים על טופס הטיולים שלו, החליט לעשות לנו מסדר נקיון במגורים. תענוג מפוקפק שבימים כתיקונם (בסדר, אולי המילה "כתיקונם" לא ממש נכונה לימים בהם אני נמצא במסגרת הצבאית, אבל לא מצאתי משהו יותר טוב) שמור לקציננו האהובים. הרס"ר הזה הוא לא הרס"ר של הבה"ד שלי (שקורע להנאתו פטורי זקן של מי שקצת חורג מהקריטריונים), אך הוא בהחלט לא עושה רושם שהוא יהיה טוב כמו הרס"ר הקודם. רובנו חושבים שהוא רוצה לעשות את הרושם של הרס"ר הפסיכופת ושהוא בסדר, אבל הוא כבר הצליח להוכיח שמשהו במוח שלו נדפק במהלך קורס הרס"רים אם לא קודם. הוא דרש מחיילים שישנים על מזרנים אזרחיים להחליפם במזרנים צבאיים, וממי שישן על יותר ממזרן אחד לתקן את המעוות (או בקיצור: בשביל מה שחייל יישן טוב ובנוחות בלילה? למה זה טוב? עדיף שישבור את הגב, יתעורר כל הלילה מכאבים ואחר כך ילך ויסחוב ציוד). כמו כן הוא גם גזען לא קטן (והרי ציטוט: "מי ישן במיטה הזו? ערבי?". מה, לא ידעת שערבים לא ישנים על מיטות? הם ישנים על ערמות חציר, זה הרבה יותר נוח להם, לערבושים הללו).

אכן, צה"ל יודע לעודד את רוחו של החייל הפשוט, אך יודע עוד יותר כיצד לשבור אותה.

סופ"ש נפלא.

שלום רב לכם.

אני אמנם נעדרתי למשך שבועיים (אתם יודעים, יש לצבא מעין קטע כזה שצריך לסגור שבתות בבסיס), אבל רק השבוע האחרון היה שווה התייחסות.

אז למרות שלא חסכתי חצים מכנס עידוד הקצונה של צה"ל, החלטתי בכל זאת ללכת למיונים לקצונה, ואי לכך הלכתי לבה"ד בו עשיתי את הקורס החביב שלי. חשבתי לתומי, שלמרות שסביר להניח שיהיה מדובר בבזבוז זמן (אני וצה"ל החלטנו שאנחנו לא אוהבים אחד את השני, ואי לכך אני אנסה שלא לחתום קבע והוא מצדו לא יקבל אותי לשום תפקיד מעניין) לפחות אפגוש בסגל הקורס שלי ונחליף מעט חוויות. למרבה הצער, זה לא מה שקרה. מה שכן קרה זה שכבר בכניסתי לבה"ד פגשתי ברס"ר הבה"ד הפסיכופת, ב-ע' הנאמן שלו שככל הנראה הולך בדרך של רס"רו (האיש הזה חתם קבע על מנת להיות מש"ק משמעת. כמה טוב כבר יכול לצאת מזה?), וברס"ר הענף האידיוט שלי. בנוסף גם פגשתי ברס"פ שעוד לא סגור בקשר למיניותו (אבל להתפז"ם הוא יודע, זה בטוח), במ"פ ובעוד אלו אנשים שתפקידם היה לנצל את הדיסטאנס על מנת לתפוס תחת.

לאחר שהגעתי ונתתי את הטפסים הדרושים, כמו חוו"ד של המפקד שלי (שהדפיס את החוו"ד המקורי על דפים שהכילו חומר סודי. תודה לאל שבמכונות צילום יש דפים חלקים) וטופס כשירות רפואי (שלפיו יש לי כושר מוגבל ברמה 2, שזה אומר שאפילו כקצין אני אהיה ג'ובניק מת), החלפתי לבגדי ספורט על מנת לעשות מבחן ספורט (אשר בעגה הצבאית נקרא "בראור", דוקינס יודע למה). לאחר שהמד"סית הסבירה לנו כיצד יש לעשות כפיפות בטן וכפיפות מרפקים (כמו רמבו), ניגשתי אליה ושאלתי אותה איפה אני יכול לשים את הנשק בזמן הבראור, מאחר ונאלצתי להגיע איתו ישר מהבסיס אחרי שבת של שמירות. או אז התברר כי לצה"ל יש מדיניות ברורה בקשר ל"אמור זה שם של דג": המשפט הזה נכון רק כל עוד זה דברים שצה"ל אמור לעשות מול חייליו. אתה אמור לקבל שש שעות שינה? אמור זה שם של דג. אתה לא אמור להחזיק נשק כי לא טווחת כבר מעל לחצי שנה? אמור זה שם של דג. אתה אמור לקבל לפחות מנה בשרית אחת ביום? אמור זה שם של דג. לרוב את העניין ניתן לפתור באמצעות איום קטן בקבילה, אבל עדיין צה"ל מנהיג את המדיניות הזו. החלק השני של המדיניות הזו אומר שכאשר אלו דברים שהחייל אמור לעשות, כבר לא מדובר בשם של דג: אתה אמור להגיע בשבע וחצי למסדר דגל? אמור זה לא שם של דג. השירותים אמורים להיות נקיים עד שמונה וחצי? אמור זה לא שם של דג. אתה לא אמור להגיע עם נשק למיונים? אמור זה לא שם של דג. או במילים אחרות: המד"סית - שייקח אותה השטן - אמרה לי שאני צריך לעשות את הבראור עם הנשק. אין ספק שבצה"ל יודעים להגדיל ראש (אבל בעיקר לנפח אותו). אבל אז אמרו לנו שיש עומס חום ושהסא"ל של הבסיס לא מאשר לנו לעשות את הבראור.

לכן החלפנו חזרה למדים והלכנו לעשות את המיונים החברתיים-מנהיגותיים:

המיון הראשון היה בדיקה כיצד אנחנו עומדים מול קהל: כל אחד קיבל נושא והיה צריך להרצות עליו במשך שלוש דקות. שוב, מרפי הוכיח שאם יש אלוהים זה אך ורק הוא: בזמן שכולם קיבלו נושאים טעונים, שניתן לדבר על טיעונים בעדם ונגדם (הומוסקסואליים בצה"ל לדוגמא), אני קיבלתי נושא דפוק ביותר: איכות וכמות המזון בצה"ל. אפילו לי, שאמרו לי יותר מפעם אחת שאני מרצה בחסד, היה קשה למצוא מה לומר על השטות הזאת (אין לאוכל בצה"ל איכות ויש יותר מדיי כמות. כמה כבר אפשר לחפור על זה?), אבל למזלי בורכתי בכישרון חרטוט יוצא מן הכלל, כך שהצלחתי לעמוד במסגרת הזמן.

לאחר מכן נתנו לנו את אחת המשימות הקבוצתיות, בהן עלינו להחליט על קבוצת אנשים שתציל את האנושות. אני חייב להתייחס למשימה הזו לרגע מנקודת מבט של אתאיסט שמאמין שלחיים אין משמעות: אתם אוסרים עליי להציל את עצמי כשהעולם נחרב (או כשהספינה טובעת, במקרה זה). קיבינימט עם האנושות!

לאחר מכן, כקבוצה, נאלצנו לעצב בית ירוק. הנה רעיון ירוק: לא לתת לנו משימות אידיוטיות שנותנות עיצובים מכוערים למדיי ומבזבזות על זה נייר ובריסטולים.

לאחר מכן עשינו מספר משחקי סיטואציות משעממים, רואיינו וחזרנו איש-איש לבסיסו, על מנת לחזור שוב ביום רביעי ולעשות בראור.

הגענו ביום רביעי, אבל שוב היה עומס חום (מעניין איך זה קורה שביולי יש באותו שבוע יותר מיום אחד עם עומס חום), ושוב הסא"ל יימח שמו לא אישר. מה שאומר שלמעשה סתם אפסנתי את הנשק יום קודם, קמתי ברבע לחמש לפנות בוקר והערתי את המפקד שלי בשביל תדריך יציאה. לפחות הפעם יצא לי לפגוש את הסגל שלי, מלבד הסמ"חית שהשתחררה (כיף לה) ואחת המפקדות שיצאה לקצונה (נו, טוב, אצלה זה לא כזה מסובך, היא שירתה בבה"ד, מה שאומר שזה לא היה בדיוק טרטור בשבילה כל העומסי חום הללו).

הפעם הבאה שאנחנו אמורים להגיע, בתקווה שהפעם כן נעשה את הבראור ונסיים עם הניג'וס הזה, היא ביום שני. צה"ל שוב מוכיח את גאונות אנשיו, כשלמעשה מזמנים אותנו לעשות בראור ביום בו צפוי שרב. אין ספק שבצה"ל מגדילים ראש.

סופשבוע טוב.

אין ספק שהעולם השתגע.

נתחיל בעניין המשט, שבו כל אחד מתחרה מי ישמיץ את ישראל יותר או שמא דווקא ישבח את לוחמי השייטת יותר, והעיתונאים נלחמים על הדלפות מידע תוך כדי שהם חולמים על פרס פוליצר.

גם הפגנות החרדים שוב באות עלינו לטובה, על מנת שבעיתונים יוכלו לחסוך צבע על כותרות אדומות, כי זה חרדים אז יותר מתאים כותרות שחורות.

ולי, כמובן, אסור להביע את דעתי בעניין, כי אני חלק מצבא הזרג למי שאין לו דרג [צה"ל(של"ד), נו], וכחלק ממנו אסור לי להביע את עמדותיי. גם את דעתי בעניין הזה אסור לי להביע, אבל אתם מוזמנים לנחש אותה, ותאמינו לי שזה לא קשה.

אז בזמן שכל העולם מתחרפן, יש להגיד איזה "אינעל אבוכ" בקול רם, ולנסות לשמור על שפיות, או סתם לנסות להעביר את הזמן.

אני, למשל, מעביר את הזמן על ידי כתיבתי פה, קריאה אצל אחרים וגילוי שאם מתחילים לכתוב את שמי בגוגל, הגוגל יציע את שמי כאופציה לחיפוש (תנסו בעצמכם). לאחר מכן אני אמור להיפגש עם מספר אנשים, להתחמק מאחרים ועוד כל מיני. כמו שניתן לראות אני מנצל את זמני ברבעו"ש כהלכה.

כמובן, כיצד ניתן לשכוח, ניצלתי את העובדה שביישובי הצנוע שבוע הספר נמשך כל יוני והלכתי וקניתי לי מספר ספרים (לערסים שמגיעים הנה בטעות אחרי שהם הקלידו בגוגל "להרביץ לכלב" והגיעו דרך הביטוי שאומר שצריך לבדוק של מי הכלב שמרביצים לו: ספר זה דבר כזה עם דפים ומילים. סתם ככה, שתדעו), וגם גיליתי שהמשטרה שילמה לי משכורת על כל מאי ולא רק על השבוע הראשון שלו (ובנוסף גם צה"ל שילם לי), כך שלרגע הרגשתי מה זה משכורת עם תוספת סיכון (אני צריך לקבל תוספת סיכון למוח ולשפיות).

אז מה היה לנו עד עכשיו? פוסט שהרישא שלו לא קשורה כלל להמשכו, ועוד נעשה ברוח בלוג ממוצע של "קמתי בבוקר והרגשתי מה זה נושי". את התלונות יש לשלוח לצה"ל על כך שהוא לא מרשה לי להביע את דעותיי בענייני אקטואליה ופוליטיקה.

יום טוב.