בסך הכול שלומי טוב, תודה.
מתכנן לעזוב את הבית סוף סוף,
מתאקלם בעבודה חדשה.
רואה כמעט כל בוקר את הזריחה,
ואז נרדם למשך שעה בהסעה.
פוגש אנשים שרק השתחררו מהצבא.
וחוזר מאוחר לתפוס מעט שינה.
ישנם ימים שבהם אני מתחיל יותר מאוחר,
ואז יושב על ספסל באמצע רחוב הרצל וכותב את הרומן.
ישנם ימים שיש לי עוד כח וזמן
לנגן על הפקסופון, לחשוב על מחר.
משתעשע על איך היית מגיבה,
לראות אותי, לבוש כמו עירוני,
מסודר, במכנס ג'ינס וחולצה יפה.
עם נעליים שדרכו על אספלט ולא על אדמה
עם תיק קטן של סטודנט, ולא הכחול של רכיבה.
חוזר מאוחר ב-2 בלילה
ממסיבת ריקודים של העבודה.
קשה להם להבין שאני בן 28
אני מקשה עליהם להבין כמה שהיית נפלאה.
כמו ביומן של ברידג'יט ג'ונס 2, כשהייתה בבית הכלא
שראינו אז ממרחק מטר וחצי ללא תרגום על הספה.
אבל באמת הכל בסדר.
העבודה יציבה.
מדי פעם רואה את ההסעה לנתניה
ושואל את עצמי מה יגרום לי יום אחד לקחת אותה
(אין לכך תשובה).
ו"העתיד נשמע מצויין"
אני רק מחפש להבין -
מה בדיוק, ולמה, אני כותב לך כאן.
הכל סתם קשקוש שאני רוצה שאני רוצה להגיד.
לספר לך, למקרה שיעניין אותך לדעת,
וסתם למקרים אחרים,
ש... דברים נראים כאן שונים.
אני עובד בחברת סלולר גדולה
בתמיכת מכירות.
שזה אומר שאנשי מכירות מתקשרים למוקד שלנו,
אם יש להם שאלות/בעיות.
מנסה להבין אם לכתוב או לא.
וגם אם כן, אז מה מותר ומה אסור.
ומבין שאינני יודע לגשר,
ושאת מבינה שם שכבר אינני בטוח אם אני מכיר אותך או לא יותר.
ושלא יכול להבדיל בין שירלי של מציאות ושירלי של דימיון.
וסתם, שסך היחסים בנינו גדלו בבית קש בפעם הראשונה, ובית קרשים בפעם השנייה,
היא המסקנה של היום.
ושלפעמים מצליח לנגן בצ'לו רגשות
לפעמים בקשקושי מילים
וששמח מאד לשמוע אודותייך
בייחוד דברים מעודדים.
ואולי את מעדיפה שלא אכתוב,
ואולי עוד דברים רבים שלא אציין/נציין.
פשוט רציתי לדעת אם את כבר דודה
פשוט אם כבר התחלנו, קשה לי להפסיק,
פשוט הייתי חייב לעדכן
אלייך
ממני
30/12/2006
בבלוג זה
בכל הבלוגים
