אני לא רוצה להיות צודקת או שתתנצל או שתבין...
מחר המפגש השבועי שלי עם אביבית. כל כך רציתי לספר לה כמה טוב עשה לי ש"דיברנו". פשוט לשבת ולכתוב לך... זה כבר ממלא אותי השראה. תמיד סיפרתי לה איך שאתה גורם לי להרגיש כאילו הכל אפשרי, וכל חלום שאני רוצה וצריכה נמצא ממש לצדי ואני צריכה רק להושיט יד בכדי לגעת בו. סיפרתי לה גם כמה לא אהבתי שתמיד הבן זוג שלי, הנוכחי, גורר אותי מהאוזן לתוך המציאות.
פעם הוא אמר לי שמה שהוא אוהב בי זה את זה שאני עם רגליים על הקרקע ומחוברת למציאות. זה ממש פגע בי ונעלבתי. יתכן ופחדתי בתוכי שהוא לא מכיר אותי, האמיתית, זו שמאוהבת באהבה, זו שחולמת בהקיץ, זו שמדברת עם אלוהים לפני השינה.
פחדתי שגם הוא מדביק לי תכונות שהן לא חלק ממני. אבל אחרי זמן מה של מחשבה פחדתי שאולי זו אני שלא מכירה את עצמי ואולי הפכתי באמת למישהי באמת מציאותית-צינית-מבוגרת. בתוך תוכי חשתי את אובדן התמימות, וקמלתי כמו ורד ביום חמסין, מבכה על כך. מצטערת.
חשבתי שאולי זו ה-התחלה של גיל ההתבגרות. הרגע שבו כל הצבעים מהתמונה נעלמים, הרגע שבו את כבר לא בוטחת באנשים, הרגע שבו את מבינה שכסף זה דבר חשוב. חשבתי שאולי סופסוף אתחיל בחיים האמיתיים ככה, עכשיו כשאני מפוכחת.
אני לא אוהבת להסתכל עליו ובין כל הטוב שבו לראות גם את הרע ולסלוד מזה. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי בך רע. כל דבר שהיה קשור בך אהבתי. עדיין אני מביטה בבחורים מסוימים ורואה בהם חלקיקים ממך.
אמא שלי שהיתה צעירה יותר היתה מאוהבת במישהו שהוריה התנגדו שתנשא לו. במשך השנים היא היתה גוזרת חלקים של תמונות מהעיתון, יוצרת את פניו של הבחור: העיניים מהשחקן הזה, השיער מהדוגמן ההוא, החיוך של הזמר הזה... מעניין אם אני לאט לאט הופכת להיות אמא שלי.
מחר אני אלך לאביבית ואגיד לה שאני מאוכזבת ממני וממך. יתכן ששנינו מבולבלים ושנינו לא בוטחים, אבל אני לא יכולה שלא לחוש אכזבה ואפילו קצת אשמה. אני דוחפת אותך מחוץ לחיי, כי אני לא יודעת להתמודד איתך כשאתה בתוכם. אבל מצד שני אני לא יודעת להתמודד עם חיי כשאתה מחוצה להם.
מחר אני אגיד שאני מרגישה אובדן. אני לא אוהבת את איך שאנחנו הורגים את הקשר שלנו שוב ושוב. אני גם לא אוהבת את העובדה שאנחנו מנסים להחיות אותו שוב ושוב. אגיד לה שאני מצטערת שאני לא יכולה ללמד אותך לריב ולהתפייס, שאני מצטערת שאני לא זוכרת איך לסלוח ולהתחיל מחדש. שאני מרגישה שאני הופכת למה שחשבתי עליך לפני חצי שנה.
ברור שאזכיר לעצמי שפגעת בי, אך בעיניי רוחי אראה אותך שם, ליד הספסל שלנו, עם הגיטרה. ברור שאומר לה שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות איתך, אבל אגיד לה שאני חוששת גם ממה שהסביבה תגיד, וכאילו זה ישמש לי תיזכורת של הקול הפנימי שמזכיר לי שוב ושוב למה אני לא יכולה לבטוח בך ולאהוב אותך שוב ואיך שוב תעזוב אותי ברגע שיהיה לנו קצת קשה.
אני לא יודעת מה אני מנסה לעשות - לחבק אותך ביד אחת, ולדחוף אותך לאחור עם השנייה. מצד אחד לומר לך שתחכה לי, מצד שני לומר לך שאני לא יודעת עד מתי ואם בכלל זה כדאי.
אל תצפה ממני לדברים שאינני יודעת אם אתה רוצה לקבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
