סיפור אהבה

תמיד דואג לך, ותמיד חושב עלייך

(פשוט לא שם, וללא כוח לנסות להיות).

אני לא זוכר מה כתבת לי אז,

אבל זה די פשוט הכריז שאין טעם לנסות.

אני מכיר את ההרגשה, הרצון פשוט לעזוב את הכל ולרוץ אלייך,

לצערי הרב עשיתי זאת כבר כמה פעמים

(כן, מן הסתם הסתובבתי אח"כ חזרה, אחרת כבר היינו מתראים).

זה גורם לי להיזכר בפעם ההיא שחטפתי אותך,

ושאמא שלך חשבה שאנחנו מתחתנים

(אבל במקום זה פשוט עברנו את הקו הירוק)

:0)

רציתי במייל האחרון למסור לך דרישת שלום חמה (אי שם בשורה האחרונה)

ולא יכולתי לתת לך אותה.

מאותה סיבה שאני לא יכול להרשות לעצמי באמת לקבל ממך חיבוק

ולשלוח לך אחד חזרה.

אישית אני מחכה לשמוע איך ספיר תקרא לך בעוד שנה וחצי כשתבוא אלייך בריצה.

או סתם תירדם עלייך מול הספה. אולי אחרי מסע קניות של דברים שטותיים ויפים

טי-שירט מהשוק ההוא בקצה קינג-ג'ורג', פיה מדזינגוף סנטר.

(סתם דוגמאות לפעילות ממש נחמדה לכמה שעות של בייביסיטר).

ואם את אוהבת אותו, אז לעבור לגור יחד זה באמת דבר נפלא. גם אם מפחיד לעזוב את הבית, את העיר,

אבל אחיך יהיה קרוב, לא? וכמובן תכירי אנשים חדשים (כמובן שלטוב ולרע) וזו עיר מרכזית ונחמדה.

ואם לא, תמיד תוכלו לעבור למקום אחר, או שתעברי חזרה.

ואם תרצי אותי אני שם,

לא משנה באיזו שנה/שעה שתרצי.

עצוב שאת לבד, שמח שאת נשענת על עצמך.

דואג כשאת חולה, אך ללא שום מתנה מליבי.

כבר לא מנסה לפתור את המרחק בנינו,

ועם זאת שמח כל כך לשמוע ממך.

חוזר כמוך, אט-אט למעגל החיים

אשר משלימים עם מזכרות ליבך.

ואת,

כותבת כידידה, כאישה נשואה,

ואני עדיין אנוכי, כותב מהצורך שלי.

ולא יכול שלא לכתוב לך חזרה,

לא משנה מה דעתי המוסרית בנושא...
 

שמח שאת חוגגת את החג עם המשפחה במושב (אני זוכר שממש נהנית שם שנה שעברה).

וכן, וגם מקצת מחשבתך עליי נהנה.

מקווה שזה רק שבוע קטן וחולף של גרון כואב וקושי קל,

שום דבר שהשבוע הקרוב, נשיקה מחבר, וחיוך מליבך לא ירפאו.

תודה לך שירלי

24.3.07