סיפור אהבה

אני לא רוצה להיות צודקת או שתתנצל או שתבין...

מחר המפגש השבועי שלי עם אביבית. כל כך רציתי לספר לה כמה טוב עשה לי ש"דיברנו". פשוט לשבת ולכתוב לך... זה כבר ממלא אותי השראה. תמיד סיפרתי לה איך שאתה גורם לי להרגיש כאילו הכל אפשרי, וכל חלום שאני רוצה וצריכה נמצא ממש לצדי ואני צריכה רק להושיט יד בכדי לגעת בו. סיפרתי לה גם כמה לא אהבתי שתמיד הבן זוג שלי, הנוכחי, גורר אותי מהאוזן לתוך המציאות.

פעם הוא אמר לי שמה שהוא אוהב בי זה את זה שאני עם רגליים על הקרקע ומחוברת למציאות. זה ממש פגע בי ונעלבתי. יתכן ופחדתי בתוכי שהוא לא מכיר אותי, האמיתית, זו שמאוהבת באהבה, זו שחולמת בהקיץ, זו שמדברת עם אלוהים לפני השינה.

פחדתי שגם הוא מדביק לי תכונות שהן לא חלק ממני. אבל אחרי זמן מה של מחשבה פחדתי שאולי זו אני שלא מכירה את עצמי ואולי הפכתי באמת למישהי באמת מציאותית-צינית-מבוגרת. בתוך תוכי חשתי את אובדן התמימות, וקמלתי כמו ורד ביום חמסין, מבכה על כך. מצטערת.

חשבתי שאולי זו ה-התחלה של גיל ההתבגרות. הרגע שבו כל הצבעים מהתמונה נעלמים, הרגע שבו את כבר לא בוטחת באנשים, הרגע שבו את מבינה שכסף זה דבר חשוב. חשבתי שאולי סופסוף אתחיל בחיים האמיתיים ככה, עכשיו כשאני מפוכחת.

אני שונאת להיות מפוכחת.

אני לא אוהבת להסתכל עליו ובין כל הטוב שבו לראות גם את הרע ולסלוד מזה. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי בך רע. כל דבר שהיה קשור בך אהבתי. עדיין אני מביטה בבחורים מסוימים ורואה בהם חלקיקים ממך.

אמא שלי שהיתה צעירה יותר היתה מאוהבת במישהו שהוריה התנגדו שתנשא לו. במשך השנים היא היתה גוזרת חלקים של תמונות מהעיתון, יוצרת את פניו של הבחור: העיניים מהשחקן הזה, השיער מהדוגמן ההוא, החיוך של הזמר הזה... מעניין אם אני לאט לאט הופכת להיות אמא שלי.

מחר אני אלך לאביבית ואגיד לה שאני מאוכזבת ממני וממך. יתכן ששנינו מבולבלים ושנינו לא בוטחים, אבל אני לא יכולה שלא לחוש אכזבה ואפילו קצת אשמה. אני דוחפת אותך מחוץ לחיי, כי אני לא יודעת להתמודד איתך כשאתה בתוכם. אבל מצד שני אני לא יודעת להתמודד עם חיי כשאתה מחוצה להם.

מחר אני אגיד שאני מרגישה אובדן. אני לא אוהבת את איך שאנחנו הורגים את הקשר שלנו שוב ושוב. אני גם לא אוהבת את העובדה שאנחנו מנסים להחיות אותו שוב ושוב. אגיד לה שאני מצטערת שאני לא יכולה ללמד אותך לריב ולהתפייס, שאני מצטערת שאני לא זוכרת איך לסלוח ולהתחיל מחדש. שאני מרגישה שאני הופכת למה שחשבתי עליך לפני חצי שנה.

ברור שאזכיר לעצמי שפגעת בי, אך בעיניי רוחי אראה אותך שם, ליד הספסל שלנו, עם הגיטרה. ברור שאומר לה שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות איתך, אבל אגיד לה שאני חוששת גם ממה שהסביבה תגיד, וכאילו זה ישמש לי תיזכורת של הקול הפנימי שמזכיר לי שוב ושוב למה אני לא יכולה לבטוח בך ולאהוב אותך שוב ואיך שוב תעזוב אותי ברגע שיהיה לנו קצת קשה.

אני לא יודעת מה אני מנסה לעשות - לחבק אותך ביד אחת, ולדחוף אותך לאחור עם השנייה. מצד אחד לומר לך שתחכה לי, מצד שני לומר לך שאני לא יודעת עד מתי ואם בכלל זה כדאי.

אל תצפה ממני לדברים שאינני יודעת אם אתה רוצה לקבל.

איתך בלבי

8/1/2007

אני לא יכולה לנפץ את החומות שאתה בנית. זה אתה שצריך לעשות את העבודה הזו בעצמך. אדם לא יכול להשתנות מבלי שירצה בכך, ולא משנה כמה האחר יאמין בו. זה שיעור שלמדתי ממך.

לפעמים דרך טובה לנפץ חומה היא כן להכיל את האמונות שלך, והחומות יהיו חייבות או להתרחב סביבן או פשוט להתפרק. אין לי מפה להוכיח לך את טענתי. כנראה שלפעמים לומדים בדרך הקשה, בה הולכים המון פעמים לאיבוד אבל בסוף מגיעים ליעד.

אתה חייב לקחת אחריות על עצמך, למצוא את עצמך, להחליט מה אתה רוצה. להאמין חזק, לעשות מעשים מתוך אמונות אלו. אולי בסוף זה יקרה. ואולי זה לא יקרה, אך זה לטובה. 
 

בכל מקרה מה שאני מנסה לומר, שמניסיוני - השינוי מתחיל מבפנים, ורק אח"כ נעזר באחרים.
 

זה לא יעזור אם אלמד אותך לריב ולהתפייס' מבלי שתרצה בזה. זה גם לא יעזור אם תדע עכשיו לריב ולהתפייס, כי אני לא בטוחה שאני יכולה גם כן. אני לא זוכרת איך. גמני כמוך עכשיו, לא נפגעת יותר, פשוט בורחת. ואולי בסוף תלמד ואם כבר תצטרך אתה ללמד אותי.
 

אינני פוסעת בשביליך בשבילך/ אינני יכולה. אם לא היית כותב' אולי כבר הייתי ממשיכה בחיי בלי סימן של חרטה, כי אני מרגישה עכשיו שמחה ובטוחה.
 

אבל אתה כותב דברים ואני לא יודעת מה לעשות איתם ונותרת מבולבלת ממכתב למכתב. חושבת מה אני אמורה לעשות עכשיו. אם לומר או לא לומר לזה שאני אותו..
. 

לא ברור לי למה אתה חש שאני כל כך מאיימת ושיש צורך להציל אותך מפניי. זה ממש מעליב ופוגע. לחשוב שנתתי לך את כל כולי, ואתה עדיין חושב כך ....

אני מצטערת. לא יכולה להמשיך כרגע.