בטח כבר סיפרתי לך על זה פעם
שהיה לנו מרצה שהיה מאוהב שאחת הסטודנטיות
ויום אחד הוא שאל אותי:
"טל, כמה גמלים הייתה נותן בשבילה?"
שזו שאלה שתמיד הייתה חוזרת על עצמה, כמה גמלים בחורה מסוימת שווה.
(המרצה היה חביב ואדיב, ושאל זאת תמיד בחן. והעלמה, אשר שמה לא היה חן, קיבלה זאת בנועם).
כשהוא שאל אותי, עניתי לו "אפילו לא אחד"
פשוט כי לא חשבתי, ואני עדיין לא חושב, שצריך לקנות אהבה.
"שתבוא אליי מרצונה, כי אחרת היא לא שווה".
אני כבר לא זוכר ממה הייתי מתוסכל בחיים אז.
הייתי עסוק בלהסתיר 2 מתנות שעבדתי עליהן.
אחת שהייתה אמורה להיות מוכנה לאילת,
אחרת שאמורה להיות חלק ממתנת יום השנה שלנו.
אני זוכר שזה נורא הלחיץ אותי.
כי על "המתנה" או "המתנות" האחרונות שקיבלת הבעת מעט אכזבה.
אני לא זוכר אם אמרת זאת מפורשות או לא
שפעם הייתי משקיע יותר, ולא עושה סתם דברים.
פחדתי שאני עומד לאבד את אהבתך על כך
שפתאום אראה לך באמת – אני.
אדם רגיל. ואת פשוט תשתעממי.
אני לא זוכר מה בדיוק היו הפרטים באותה שיחה.
אני כעסתי על עצמי שלא סיימתי את המתנה של אילת עדיין.
את אמרת שאני לא באמת אוהב אותך.
לרגע זה היה כמו סיפור של גמלים
את לא אוהבת אותי, אלא הפתעות שאני מנסה להביא.
את קרובה מדי מכדי שאני אשמור על דברים בפרופורציה
ובאותו רגע נעלמת.
לא זוכר עד כמה דיברנו על כך,
אך כמה שנים של טיפול, הסבירו לי כבר
שאני לא נותן לעצמי להיפגע – אני פשוט מתנתק.
תוצר לוואי של ימי ילדות זרה וחינוך ללא כעס.
חומה גדולה מאבן בקעה מהאדמה
והפרידה בנינו, ונשאה ממני את כל רגשותיי.
יכולתי להביט בך בקור רוח ללא צלם של רגש או אנוש.
את, האחת שאני מדמיין לצידי לכל ימיי חיי,
קשה לי כרגע להמשיך ולומר זאת.
אחרי זמן מה חזרו הרגשות,
פשוט איבדתי את הביטחון,
אבל את כבר היית פגועה מדי ורחוקה מדי
ואני הייתי אכזרי מדי
בכדי שתרצי לנסות.
קיוויתי שתבואי לסמינר,
לאימון, אליי,
משהו שיפיג את החשש ושיוכיח מעבר לתפילות שלך –
מעשים.
כן אני יודע שיש לי הרבה חוצפה.
אך זו הייתה התקווה.
אבל כמו שאמרתי – לא באת.
ומשם נוצר מרחק אחר בנינו,
כמו נבואה שהגשימה את עצמה....
כעסתי עלייך.
מאד כעסתי על עצמי.
ומשם אט אט זה התגלגל להיום.
אני יודע שאני אוהב אותך, לא יותר ולא פחות, אך לא סומך עלייך (אך ורק מתוך חשש)
אני מקווה שאיפשהו את אוהבת אותי ויודע שאת לא סומכת עליי
וכן,
אני אוהב את שירלי הדימיונית
היא תמיד מלווה אותי, מהיום שקראתי את הבלוג שלך.
וכן.
אני אוהב את שירלי האמיתית,
יותר ממה שהיא תדע,
ומאלף ואחת סיבות תחושות ורגעים בזמן.
אני לא יודע אם אני מבקש לחזור או לא,
ואני שמח שאת מאושרת.
הזמן לא העלים את החששות והכאב ברובו,
והחומה עודנה קיימת.
אני לא מאלה המבינים בקריאת כוכבים,
אני משתמש בהם רק כשמישהי שאני אוהב רחוקה,
(וגם אז לא בכדי להאיר גורל, אלא רק למסור מידע).
מבולבל ולא יודע מה הדבר הנכון או כיצד לעשותו.
מקווה לדברים שבוצר מעצמי לגלות,
ונלחם על איזה סטטוס-קוו.
תודה שחשבת להתקשר באחת
(ושסיפרת לי)
לילה טוב שירלי
טל
05/01/2007
בבלוג זה
בכל הבלוגים
