סיפור אהבה

מה ציפית שאני אגיד או אעשה, טל? 

היום ישבתי פעם המי יודע כמה אצל הפסיכולוגית, מנתחת עוד פסיק שכתבת, עוד רווח שהרחקת, עוד שלוש נקודות שגימגמת. מנסה להבין למה אתה עושה את זה, למה אתה מתכוון, ואיפה אני משתלבת עם זה? מהיכן יש לך את החוצפה, ואם זה בכלל חוצפה...

הגעתי למסקנה שאתה מנסה להראות לי שאתה משתנה בדרכך שלך, כדי כאילו להשאיר אותי על אש קטנה, ולא משנה כבר מה אגיד או מה אעשה, אתה הולך להשאיר אותי אצלך. כמו שאז לא שינה מה עשיתי או אמרתי, זה כבר לא שינה. נראה שהכל תלוי תמיד בהחלטות שלך.
 

כן, התייאשתי, ונלחמתי בזה הרבה זמן, קיוותי שתבין, קיוותי שתתקשר בעוד שבוע ושתגיד שאתה אדיוט ושאתה מצטער ושאני אגיד שאני גם מצטערת ונמשיך מאיפה שהפסקנו.
 

אבל לא עשית את זה. ואני בכיתי חודשים. לא אכלתי שבועות. לא ישנתי ימים. הייתי על כדורים. מנטרלת רגשות. מאמינה שזה מה שיעזור לי להפסיק לאהוב אותך. שזה מה שיגרום לי להפסיק להתגעגע. שזה מה שיגרום לי להפסיק להרגיש. ואולי אני פשוט אבזבז את שאר ימי חיי ואפסיק לחיות. כי כל רגע שאתה לא אוהב באמת, הוא רגע מת.

אבל עברה תקופה. הכדורים גרמו לי להרגיש רע יותר. התחלתי טיפול בשיחות, וזה עזר קצת. התחלתי תהליך של "אימון אישי", והשתנתי. פתחתי בחיים חדשים, לא מתוך רצון להיות קרובה אליך ככל הניתן, אלא מתוך רצון לשכוח ממך ולהתרחק ממך כמו אש. נשמע כאילו גם אתה כבר לא אותו אדם, ואולי אנחנו באמת כבר לא מכירים, וזה מרגיש לי נורא. פעם היית האדם הכי יקר לי בעולם שרציתי לבלות איתו את הנצח.

 אני לא אשקר. בלב שלי עדיין יש גחלים שלוחשים עדיין את שמך, ואני בטוחה שאם משהו משמעותי היה קורה כרגע בינינו, אז הגחלים הללו היו בוערות, ומציתות את כולי. לא אש חמימה ונעימה, אלא שריפה. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לחוות עוד שריפות.
 

ישבתי עם אביבית (השרינקית שלי) שאמרה לי שנשמע שלאורך כל הזמן הזה שהיינו יחד, בין אם חברים, מאהבים, או ידידי נפש, אתה התקרבת והתרחקת, לפי ראות עינייך. שידרת לי מסר כפול: נתת לי להאמין שאני ה"אחת", ואח"כ היית אומר לי שאתה מרגיש רע על זה שאתה מנצל אותי.

יום אחד הקשבתי לך והלכתי, לא רציתי את זה יותר. לא רציתי לאהוב אותך בדמיון או לכמה רגעים, רציתי לאהוב אותך באמת, במציאות, עד יום מותי. אבל כנראה שגם אתה פחדת. האמנת שאתה יודע טוב יותר ממני אם אני מאוהבת בך או באחר. האמנת שאני אחרת ממי שאני, אבל זו הייתי תמיד אני. הייתי מציאות שהיתה שונה מהדמיון שלך בנוגע לדמות שלי.

ואתה עושה את זה שוב, מפתח דמיונות שגויים לגבי. אתה לא יכול לעזוב ולהופיע כשבא לך. אני לא יכולה לעמוד בזה. וכרגע נראה שאתה מבין זאת גם. אנחנו לא יכולים להתעלל אחד בשני שוב ושוב. זה מסעיר, זה משחרר, אבל זה גם כואב.

ניסיתי להיות מגעילה ומכאיבה בכוונה תחילה כי השחצנות הזו שלך הרגיזה אותי ועצם המחשבה שאתה יכול להופיע בחיי שוב כשבא לך. כעסתי על עצמי על עצם הרעיון שגם סביר להניח שהייתי בכל מקרה חוזרת אליך, גם אם האהבה הבוגרת הזו שיש לי לכאורה.

כל הכעס הזה גרם לי לרצות לפגוע בך באותה רמה שאתה הכאבת לי. עדיין לא אמרתי את כל מה שבאמת חשבתי להגיד לך, את הדברים היותר מגעילים השארתי בצד, מתוך פחד דבילי של "לאבד אותך", כאילו לא איבדתי אותך כבר ככה. פחדתי שאחרי שאומר לך את הדברים הנוראים האלה אני אתחרט, ואגיד לעצמי משהו בסיגנון: "על מי את עובדת? ברור שאת רוצה לראות, לשמוע, לקרוא, לחבק, לנשק, לרקוד, לעשות ילדים איתו. מה עשית?! איך הוא יסלח לך עכשיו?!"
 

כשאביבית אמרה לי שנראה לה שאתה הולך להופיע שוב, הרגשתי גם מבולבלת. אמרתי לה את כל זה, שאני לא יכולה יותר לשחק איתך את המשחק הזה, אבל אני גם כאילו לא יכולה ממש להפסיק. מצד אחד שאני לא יכולה לפגוע ולהפגע יותר ושיהיה לי הרבה יותר קל לברוח מאשר להגיד לך את זה. אני לא יכולה להיות אכזרית אליך כמו שהיית כלפיי, כמו שאתה עדיין כלפיי. מצד שני, מסתבר שכואב לך יותר ממה שהתכוונתי. אני מצטערת, למרות שזה לא משנה לך.

אני נלחמת בעצמי, טל.
 

מצד אחד אני אומרת שלא אכפת לי. הרי ההיגיון וכל האנשים מסביבי צועקים: למה שיהיה לך אכפת ממישהו שלו לא היה אכפת ממך? למה שאני לא אתאהב במישהו שמאוהב בי, שמתנהג אליי בכבוד ובהבנה? ולמה שאני לא אשכב איתו? הוא כבר לא משהו שנמצא כאן רק כי אני מנסה לשכוח ממך. הוא משהו שנמצא כאן ואני אוהבת אותו בגלל שהוא הוא, ובגלל שהוא שונה ממך, בכך שהוא מעין שידרוג שלך. יש בו את כל התכונות שאהבתי בך. אין בקשר הזה את החוסר ביטחון ששנאתי בקשר שלנו.
 

את נדב אני אוהבת ב"היגיון". אותך אני אוהבת בשקט, בלב. בגחלים. מבלי שידעו. כולל אני. אני מסתירה את זה ממני. ולכן, אני לא מתפללת יותר שתחזור. אני רוצה שיהיה לך טוב, ויהיה לך טוב בלעדי. אני יודעת שיש בתוכך עדיין את הטל הטוב והאוהב, שהכרתי ושאהבתי (ושאני עדיין אוהבת בשקט), שלא התכוון לפגוע בי, אבל עכשיו - זה פשוט מאוחר מדי עבורינו.

אני יודעת ומאמינה, שתמצא אחת שתוכל לאהוב אותה גם במציאות ולא רק בתור פנטזיה. זה הגיוני. אני יודעת שאני יום אחד אהיה מסוגלת לכתוב שוב מבלי להרגיש את הכאב הזה מבפנים, ששורט כמו זכוכיות שבורות שבלעתי. אני יודעת גם שאני כבר לא אוכל יותר לאהוב מהלב. רק מההיגיון.
 

אז בבקשה, טל.
 

תאהב בהיגיון גם אתה.

לא מגיע לך מישהי שתפגע בך.

לא מגיע לך אחת שתוכל לאהוב אותה רק בדמיון.מגיע לך אחת שתאהב אותה באמת כמו שהיא, בדמיון ובמציאות. ושהיא תאהב אותך באמת כמו שאתה, בלב ובהיגיון. וששניכם תהיו מאושרים תמיד או לפחות רוב הזמן.

ושתהיה לכם אהבה אמיתית, בוגרת, ובלי ריבים מטומטמים שיגמרו בפרידות.

ושתגור קרוב אליך, כי אני יודעת שזה חשוב לך.

אני לא טובה בפרידות. אני לא טובה אליך. אני לא רוצה שתעלם. אבל בבקשה תשתדל, כי נראה שזה מסבך את הדברים, לפחות בדמיון שלי. אני לא בוכה עכשיו.

לילה טוב,

שירלי.

נ.ב:

"יש רגיעה מסויימת באזור וזה אולי הזמן להקשיב קצת יותר ללב. תנו ללב להוביל, למרות הסקפטיות והוא כבר יכוון". (אסטרולוגיה, וואלה, 02/01/2007)

2/1/2007

מה ציפית שאני אגיד או אעשה, טל? 

היום ישבתי פעם המי יודע כמה אצל הפסיכולוגית, מנתחת עוד פסיק שכתבת, עוד רווח שהרחקת, עוד שלוש נקודות שגימגמת. מנסה להבין למה אתה עושה את זה, למה אתה מתכוון, ואיפה אני משתלבת עם זה? מהיכן יש לך את החוצפה, ואם זה בכלל חוצפה...

הגעתי למסקנה שאתה מנסה להראות לי שאתה משתנה בדרכך שלך, כדי כאילו להשאיר אותי על אש קטנה, ולא משנה כבר מה אגיד או מה אעשה, אתה הולך להשאיר אותי אצלך. כמו שאז לא שינה מה עשיתי או אמרתי, זה כבר לא שינה. נראה שהכל תלוי תמיד בהחלטות שלך.
 

כן, התייאשתי, ונלחמתי בזה הרבה זמן, קיוותי שתבין, קיוותי שתתקשר בעוד שבוע ושתגיד שאתה אדיוט ושאתה מצטער ושאני אגיד שאני גם מצטערת ונמשיך מאיפה שהפסקנו.
 

אבל לא עשית את זה. ואני בכיתי חודשים. לא אכלתי שבועות. לא ישנתי ימים. הייתי על כדורים. מנטרלת רגשות. מאמינה שזה מה שיעזור לי להפסיק לאהוב אותך. שזה מה שיגרום לי להפסיק להתגעגע. שזה מה שיגרום לי להפסיק להרגיש. ואולי אני פשוט אבזבז את שאר ימי חיי ואפסיק לחיות. כי כל רגע שאתה לא אוהב באמת, הוא רגע מת.

אבל עברה תקופה. הכדורים גרמו לי להרגיש רע יותר. התחלתי טיפול בשיחות, וזה עזר קצת. התחלתי תהליך של "אימון אישי", והשתנתי. פתחתי בחיים חדשים, לא מתוך רצון להיות קרובה אליך ככל הניתן, אלא מתוך רצון לשכוח ממך ולהתרחק ממך כמו אש. נשמע כאילו גם אתה כבר לא אותו אדם, ואולי אנחנו באמת כבר לא מכירים, וזה מרגיש לי נורא. פעם היית האדם הכי יקר לי בעולם שרציתי לבלות איתו את הנצח.

 אני לא אשקר. בלב שלי עדיין יש גחלים שלוחשים עדיין את שמך, ואני בטוחה שאם משהו משמעותי היה קורה כרגע בינינו, אז הגחלים הללו היו בוערות, ומציתות את כולי. לא אש חמימה ונעימה, אלא שריפה. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לחוות עוד שריפות.
 

ישבתי עם אביבית (השרינקית שלי) שאמרה לי שנשמע שלאורך כל הזמן הזה שהיינו יחד, בין אם חברים, מאהבים, או ידידי נפש, אתה התקרבת והתרחקת, לפי ראות עינייך. שידרת לי מסר כפול: נתת לי להאמין שאני ה"אחת", ואח"כ היית אומר לי שאתה מרגיש רע על זה שאתה מנצל אותי.

יום אחד הקשבתי לך והלכתי, לא רציתי את זה יותר. לא רציתי לאהוב אותך בדמיון או לכמה רגעים, רציתי לאהוב אותך באמת, במציאות, עד יום מותי. אבל כנראה שגם אתה פחדת. האמנת שאתה יודע טוב יותר ממני אם אני מאוהבת בך או באחר. האמנת שאני אחרת ממי שאני, אבל זו הייתי תמיד אני. הייתי מציאות שהיתה שונה מהדמיון שלך בנוגע לדמות שלי.

ואתה עושה את זה שוב, מפתח דמיונות שגויים לגבי. אתה לא יכול לעזוב ולהופיע כשבא לך. אני לא יכולה לעמוד בזה. וכרגע נראה שאתה מבין זאת גם. אנחנו לא יכולים להתעלל אחד בשני שוב ושוב. זה מסעיר, זה משחרר, אבל זה גם כואב.

ניסיתי להיות מגעילה ומכאיבה בכוונה תחילה כי השחצנות הזו שלך הרגיזה אותי ועצם המחשבה שאתה יכול להופיע בחיי שוב כשבא לך. כעסתי על עצמי על עצם הרעיון שגם סביר להניח שהייתי בכל מקרה חוזרת אליך, גם אם האהבה הבוגרת הזו שיש לי לכאורה.

כל הכעס הזה גרם לי לרצות לפגוע בך באותה רמה שאתה הכאבת לי. עדיין לא אמרתי את כל מה שבאמת חשבתי להגיד לך, את הדברים היותר מגעילים השארתי בצד, מתוך פחד דבילי של "לאבד אותך", כאילו לא איבדתי אותך כבר ככה. פחדתי שאחרי שאומר לך את הדברים הנוראים האלה אני אתחרט, ואגיד לעצמי משהו בסיגנון: "על מי את עובדת? ברור שאת רוצה לראות, לשמוע, לקרוא, לחבק, לנשק, לרקוד, לעשות ילדים איתו. מה עשית?! איך הוא יסלח לך עכשיו?!"
 

כשאביבית אמרה לי שנראה לה שאתה הולך להופיע שוב, הרגשתי גם מבולבלת. אמרתי לה את כל זה, שאני לא יכולה יותר לשחק איתך את המשחק הזה, אבל אני גם כאילו לא יכולה ממש להפסיק. מצד אחד שאני לא יכולה לפגוע ולהפגע יותר ושיהיה לי הרבה יותר קל לברוח מאשר להגיד לך את זה. אני לא יכולה להיות אכזרית אליך כמו שהיית כלפיי, כמו שאתה עדיין כלפיי. מצד שני, מסתבר שכואב לך יותר ממה שהתכוונתי. אני מצטערת, למרות שזה לא משנה לך.

אני נלחמת בעצמי, טל.
 

מצד אחד אני אומרת שלא אכפת לי. הרי ההיגיון וכל האנשים מסביבי צועקים: למה שיהיה לך אכפת ממישהו שלו לא היה אכפת ממך? למה שאני לא אתאהב במישהו שמאוהב בי, שמתנהג אליי בכבוד ובהבנה? ולמה שאני לא אשכב איתו? הוא כבר לא משהו שנמצא כאן רק כי אני מנסה לשכוח ממך. הוא משהו שנמצא כאן ואני אוהבת אותו בגלל שהוא הוא, ובגלל שהוא שונה ממך, בכך שהוא מעין שידרוג שלך. יש בו את כל התכונות שאהבתי בך. אין בקשר הזה את החוסר ביטחון ששנאתי בקשר שלנו.
 

את נדב אני אוהבת ב"היגיון". אותך אני אוהבת בשקט, בלב. בגחלים. מבלי שידעו. כולל אני. אני מסתירה את זה ממני. ולכן, אני לא מתפללת יותר שתחזור. אני רוצה שיהיה לך טוב, ויהיה לך טוב בלעדי. אני יודעת שיש בתוכך עדיין את הטל הטוב והאוהב, שהכרתי ושאהבתי (ושאני עדיין אוהבת בשקט), שלא התכוון לפגוע בי, אבל עכשיו - זה פשוט מאוחר מדי עבורינו.

אני יודעת ומאמינה, שתמצא אחת שתוכל לאהוב אותה גם במציאות ולא רק בתור פנטזיה. זה הגיוני. אני יודעת שאני יום אחד אהיה מסוגלת לכתוב שוב מבלי להרגיש את הכאב הזה מבפנים, ששורט כמו זכוכיות שבורות שבלעתי. אני יודעת גם שאני כבר לא אוכל יותר לאהוב מהלב. רק מההיגיון.
 

אז בבקשה, טל.
 

תאהב בהיגיון גם אתה.

לא מגיע לך מישהי שתפגע בך.

לא מגיע לך אחת שתוכל לאהוב אותה רק בדמיון.מגיע לך אחת שתאהב אותה באמת כמו שהיא, בדמיון ובמציאות. ושהיא תאהב אותך באמת כמו שאתה, בלב ובהיגיון. וששניכם תהיו מאושרים תמיד או לפחות רוב הזמן.

ושתהיה לכם אהבה אמיתית, בוגרת, ובלי ריבים מטומטמים שיגמרו בפרידות.

ושתגור קרוב אליך, כי אני יודעת שזה חשוב לך.

אני לא טובה בפרידות. אני לא טובה אליך. אני לא רוצה שתעלם. אבל בבקשה תשתדל, כי נראה שזה מסבך את הדברים, לפחות בדמיון שלי. אני לא בוכה עכשיו.

לילה טוב,

שירלי.

נ.ב:

"יש רגיעה מסויימת באזור וזה אולי הזמן להקשיב קצת יותר ללב. תנו ללב להוביל, למרות הסקפטיות והוא כבר יכוון". (אסטרולוגיה, וואלה, 02/01/2007)

2/1/2007