| 2/2009
בחירות בהקיץ 2009
שלוש מגרעות, חוקה אחת
אמש הלך העם אל הקלפיות בכדי לבחור את נציגיו לכנסת, בכדי שהללו ינסו להתארגן לכדי יצירת ממשלה מתוכם. אמש זכה הימין, לאחר דשדוש ואי בהירות של שנים, לרוב יחסית גדול מבין המושבים. אך באופן בלתי רצוני לחלקנו, ובאופן רצוני מאוד עבור אחרים, לא עוד זכינו למצב ברור, מצב בו ראש הגוש הפוליטי הגדול הוא ראש המפלגה הגדולה בכנסת, ומכאן באופן טבעי גם ראש הממשלה העתידה לקום. מצב זה נובע לא רק מן המבנה הקלוקל של המשטר הישראלי, אשר סכנת אי היציבות התממשה תחתיו פעמים רבות במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, אלא גם מן הרוח הישראלית אשר נוטה "לטרנדיות" ולאופנות פוליטיות חולפות (ולא רק פוליטיות למצער), הבאות פעמים רבות כתחליף שטחי ורדוד לתבונה, למחשבה מעמיקה, לערכים ויותר מכל לאידיאולוגיות, ותוצאתן לרוב הן רצונותיו הישירות של מישהו אחר, המתגשמות בשיתוף פעולתם התמה של ההמונים.
שיטת המשטר בישראל הוזכרה פעמים רבות בליל תוצאות הבחירות, כדבר מה שאינו תקין. בכדי להעמיד את הדברים על דיוקם, חשוב להסביר בדיוק את אי-תקינות המערכת הישראלית. כאשר הוקמה המדינה, היא ירשה את חוקיה מן החוקים המנדטוריים שהנהיגו הבריטים בזמן שהותם פה (שעה שאלו ירשו רבים מן החוקים המקומיים מהעות'מאנים שקדמו להם – דוגמה בולטת לעובדה זו ניתן למצוא אפילו כיום בחוקי הקרקעות במדינת ישראל, אפילו במילה "טאבו" עצמה). את מבנה המשטר ביססו המקימים על השלטון בבריטניה (שדומה היה במידה רבה למשטרים בשאר אירופה של העת ההיא). עת התאספה המועצה המכוננת לקבוע את שיטת הממשל, נקבע כי על מדינת ישראל לכתוב חוקה משל עצמה, אשר בין היתר תסדיר את ענייני זכויות האדם והאזרח במדינה, כמו גם תפרט מה הוא השלטון ומה דרך פעולת המשטר. מה שקרה מאז ידוע לרוב: המועצה המכוננת, במקום לבצע את תפקידה המכונן, הפכה לכנסת ישראל והחוקה מעולם לא נכתבה באופן ממשי. במקום פרלמנט חד-בתי זכינו למועצה מכוננת עם שם חדש (אשר עם השנים הפכה הלכה למעשה לפרלמנט לכל דבר ועניין), ובמקום חוקה זכינו למאגר של חוקי-יסוד אשר קל יחסית לשכתבם לכאן או לשם.
יש להזכיר כי בריטניה, היא הממלכה המאוחדת, הינה מדינה בלא חוקה, כמוה גם גרמניה. אך בעוד שהממלכה המאוחדת נטולת חוקה לחלוטין (אף כי ברמה הרשמית הרי שאינה דמוקרטיה כלל, אלא אך מונרכיה פרלמנטארית), היא מסתמכת על מנהגי ברזל, ניסיון של מאות שנים, רוח דמוקרטית בלתי מתפשרת מקרב העמים ההומוגניים יחסית המרכיבים את הממלכה, ומביטחון יחסי לאורך זמן (ביטחון שמושרש לא מעט על עברה של בריטניה כגדולה באימפריות המודרניות הקולוניאליסטיות, ועל ניצחונותיה, קשים ככל שהיו, בשתי מלחמות העולם).
גרמניה, לעומת זאת, התנסתה לראשונה במשטר דמוקרטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, עת בה ההפסד החמור במלחמה והסתלקות הקייזר סימנו למעשה את סוף דרכו של "הקייזרייך". במקום הקיסרות הגרמנית, זאת שהיוותה למעשה את הרייך השני, הותקנה רפובליקת וויימאר הדמוקרטית, אשר שרדה כחמש עשרה שנה. גרמניה, אשר הייתה מושפלת עקב הסכמי וורסאי ואילוצי המנצחים במלחמה האחרונה, מצאה עצמה נלחמת עם משבר כלכלי ומוראלי קטסטרופאלי. בתוך כך, הפכה הרפובליקה לזירת קרב בין הלאומנים לקומוניסטים, בין אידיאולוגיות הקצה של הימין והשמאל, תוך הקמתם והפלתם של פרלמנטים וממשלות אשר סבלו מחוסר יצבות מתמיד. את היציבות הביא דווקא אדולף היטלר, אשר מונה בידי "הרייכספרזידנט" הינדנבורג, להיות לקאנצלר, או ראש הממשלה בשפה העברית, אך זה נעשה בד בבד עם לקיחת סמכויות חירום לידיו של הקאנצלר וויתור על החוקה הקיימת ופסילתה. תפקידו של הרייכספרזידנט אוחד עם תפקידו של הקאנצלר לאחר מותו של הינדנבורג, והיטלר הפך לשליט עליון ותקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של הניסיון הדמוקרטי הגרמני של רפובליקת וויימאר. לאחר מלחמת העולם השנייה, בגרמניה המערבית קמה רפובליקה פדראלית דמוקרטית, אשר מימיה הראשונים דאגה ללמוד כל לקח שרק ניתן מטעויותיה של רפובליקת וויימאר הכושלת. עם זאת, באופן מפתיע כמעט, המשטר הנוכחי בגרמניה אינו מושטת על חוקה כשם שאנו מכירים ממדינות חוקתיות טהורות כמו ארצות הברית למשל, אלא דווקא על מאגר חוקים הנקראים בשפתם "גרונדגאזטס", או "חוקים בסיסיים" (בדומה ל"חוקי יסוד").
דוגמאות אלו נועדו להראות מספר מצבים קיצוניים במשטרי העולם הדמוקרטי המערבי. משטר דמוקרטי מובהק בלא חוקה, אשר מושטת על מנהגים וניסיון עתיקי יומין, משטר דמוקרטי חוקתי אשר כשל באופן מוחלט, ומשטר דמוקרטי מוצלח ויציב באופן שאינו נתון לספקות, אשר נבנה על חורבות משטר חוקתי גרוע ואינו נזקק לחוקה עוד. לפיכך, לאו דווקא חוקה בתור עצם מהותי וגשמי היא הדבר אשר חסר במדינת ישראל לשם הסדרת שלטון יציב, אלא די בדבר-מה אשר ימלא את החלל החוקתי, כמו השלמתם של חוקי היסוד למשל, והסדרת מעמדם בחוק בתור חוקי-על של ממש – ולא בתור חוקים אשר אמנם מהותם יוקרתית מחוקים אחרים, אך עם זאת קל יחסית לשנותם ולתקנם – בכדי שיהוו הלכה למעשה תחליף של ממש למבנה חוקתי.
לפי האמור כן, אי ביסוסה של חוקה (או תחליף דמוי-חוקתי) מהווה את המגרעה הראשונה מבין המגרעות הבולטות בשיטה הישראלית. שתיים נוספות ממשיכות להעיק על המשטר בישראל, וכולן קשורות זו בזו בקשרי יסוד בלתי ניתנים לערעור, וכן גם הפתרונות לתקלות המבניות הללו.
מיום הקמתה הוכרז במדינת ישראל מצב חירום ומיד נכנסו לתוקפן תקנות ההגנה לשעת חירום. תקנות אלו, אשר ירשה מועצת העם היישר מן המנדט הבריטי, בסמכותן להשעות את חוקי המדינה, ובכללם חוקי היסוד (למעט השגות מסוימות מאוד), עד לביטולו של מצב החירום. מצב זה ממשיך לקבל הארכות מיידי הכנסת (אשר כזכור התפתחה מן המועצה המכוננת לכדי מציאות אי-חוקתית), והוא מתקיים במימד הרשמי עד ליום כתיבת מילים אלו. מצב חירום מאפשר מתוקף הגדרתו השעיה, ומכאן פגיעה, בזכויות היסוד הבסיסיות ביותר, לשם שמירה על ביטחונה של המדינה (שתי הזכויות החשובות ביותר בעניין זה הן גם שתי החובות הבסיסיות ביותר של מדינה דמוקרטית באשר היא: שמירה על שלמות גופו ורכושו של אדם). אף שכיום לא נעשה שימוש מוחלט בסמכויות הנרחבות שמוענקות מתוקף קיומו של מצב החירום, שהרי הדבר מבטל היה הלכה למעשה את הדמוקרטיה בישראל, ישנם הדים שלמדנו להתקיים עמם ולראותם כמה-בכך. אחת הדוגמאות להבאתו של מצב החירום לידי ביטוי הינה המעצר המנהלי, אשר מאפשר לכלוא אדם מסיבות ביטחוניות למשך תקופה של עד חצי שנה בלא משפט (אפשרות אשר נעשה בה שימוש נרחב במלחמה בטרור בישראל). דוגמה נוספת היא חוק ההסדרים, חוק אשר נוצר להוות פיתרון זמני למשבר הכלכלי הכבד בשנות השמונים בישראל, שעיקרו היה השעיה של חוקים ספציפיים שחוקקו בכנסת במטרה לחסוך בעלותם ולחלץ את המדינה מן המשבר. תוקפו של חוק זה הוא שנה אחת, ובכל שנה חוקק החוק מחדש. כך במשך שנה שלמה מחוקק הפרלמנט את חוקיו, אך כאשר נקבע תקציב המדינה, מחוקק מאז ועד היום, בכל שנה מחדש, חוק ההסדרים אשר מודיע לנציגי העם כי חלק ניכר מחוקיהם עלול כלל לא להתקיים בפועל. כידוע מדינת ישראל כבר זמן מה אינה מתקיימת בצלו של משבר כלכלי חמור כשם שהיה בשנות השמונים, אשר אילץ את חקיקתו של החוק, אך הרי שזה לא חדל להתקיים מעולם והממשלות שקמו מאז עשו שימוש נרחב בכלי החירום הנוח הזה.
השלישית שבמגרעות שיטת המשטר והבחירות בישראל, והאחראית הישירה לאי היציבות השלטונית, היא אי-ההפרדה שבין הרשות המחוקקת למבצעת. אחד העקרונות החשובים, הבולטים והבסיסיים ביותר בדמוקרטיות המערביות באשר הן, ובולטת בכך יותר מכל היא ארצות הברית, הוא עקרון הפרדת הרשויות. שלוש רשויות השלטון במשטר דמוקרטי – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ולצורך העניין: הכנסת, הממשלה והמערכת המשפטית (בג"צ עת מושבו כבית המשפט העליון בפרט). תפקידן החשוב ביותר של שלוש הרשויות הללו הוא הביקורת, אותם "איזונים ובלמים" כל כך מפורסמים אשר אמורים להבטיח קיומו של משטר תקין ומוצלח עד מידת האפשר. המצב במדינת ישראל בלתי נסבל מבחינת התנאים הללו: הרי שבעוד הרשות השופטת נהנית מחירות גבוהה יחסית, נדמה שכל עניין "האיזונים והבלמים" מתנקז אליה, שעה שהממשלה לא רק צומחת מתוך הכנסת, היא גם ממשיכה להוות חלק ממנה בעת כהונתה, תוך שמרביתם המוחלט כמעט של שרי ממשלות ישראל שימשו כחברי כנסת תוך כדי כהונתם בממשלה. בארצות הברית פוקדת החוקה באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים כי על כל אדם אשר עתיד להתמנות לנשיא, או לסגן נשיא, לצורך הדוגמה, להתפטר לאלתר מכל תפקיד ציבורי לו שימש עד העת ההיא. בישראל קיים חוק דומה והנשיא אכן אינו יכול להוות חלק ממפלגה פוליטית כלשהי, או לשמש תפקיד ציבורי אחר, אך הרי שבעוד שהנשיא עומד בראש המדינה בישראל, וסמכויותיו מוגבלות ביותר, הרי שראש הממשלה ניצב בראש הרשות המבצעת, וממשיך יחד עם ממשלתו להוות חלק בלתי נפרד מן הפרלמנט (בארה"ב הנשיא משמש כראש המדינה וכראש הרשות המבצעת בו בזמן). הרשות המחוקקת אינה מסוגלת לתפקד כגוף המבקר את הרשות המבצעת בתנאים הללו (וההפך נכון גם כן), שעה שכל הביקורת נותרת לחסדי האופוזיציה ותו לא, אשר לרוב תמצא עצמה לוחמת בשלטון הקיים בלא שתבחן כמעט לעולם את תקינותו והתנהלותו של המשטר ככלל.
לצורך הבהרה יש להדגיש כי בחלק מן המדינות האירופאיות נהוגה דווקא השיטה הקיימת בישראל, אשר אינה נוטה להפריד לחלוטין (או בכלל) את הממשלה מן הפרלמנט, אך הרי שהדבר תלוי בנסיבות נוספות. אחוז החסימה הנמוך מאוד יחסית הנהוג בישראל יוצר תופעה של סקטוריאליות מפלגתית, וקושי בקיומם של גושים מפלגתיים גדולים העלולים להבטיח במקרים רבים יציבות שלטונית לאורך זמן. עד שנת 1992 עמד אחוז החסימה בישראל על 1% בלבד, ומאז שנת 2004 עומד אחוז החסימה על 2%. על אף העלאתו של אחוז החסימה, עדיין מדובר בתקן נמוך מאוד ביחס לדמוקרטיות האירופאיות אשר בחלק גדול מהן מונהג אחוז חסימה של 5%. אחוז חסימה נמוך, תוצאתו הבלתי נמנעת היא מפלגות קטנות וסקטוריאליות הפונות לאוכלוסיות קטנות יחסית ומייצגות אינטרסים צרים, זאת כנגד למפלגות האידיאולוגיות הגדולות והחלוקה המסורתית בין ימין לשמאל. הסברה טוענת שככל שהמפלגות גדלות ומתמעטות, לאו דווקא תיעשה פגיעה בייצוג הדמוקרטי של קבוצות אוכלוסייה קטנות, אלא הייצוג הפוטנציאלי של הללו יגדל דווקא, מאחר והמפלגות הגדולות ייאלצו לפנות אל כל קבוצות האוכלוסייה למען ייבחרו לכנסת, ועל כן תוכל להתקיים אלטרנטיבה בין גישות שונות עבור הקבוצות השונות, בשונה מקיומה של מפלגה קטנה וצרה שעלולה לעתים לפגוע ולאו דווקא להיות לעזר לקבוצה שהיא מתיימרת לייצג.
על מנהיגים גדולים ומפלגה מלאכותית
בעבר ידעה מדינת ישראל מנהיגים חזקים והומוגניות גבוהה יחסית בדעות הפוליטיות (אשר התחלקה בין ימין, שמאל, והמפלגות הדתיות והערביות), מנהיגים אלו ידעו למשוך אליהם את הציבור ובכך ולהעניק כוח לגוש מסוים. מנחם בגין, מנהיגה המיתולוגי כמעט של תנועת הליכוד, היווה דוגמה למנהיגות מן הסוג הזה. שנים לאחר מכן, הציב אריאל שרון דוגמה משל עצמו. אך מנהיגים דומיננטיים גורלם להתבלט בכל שיטת משטר דמוקרטית באשר תהיה, ואין להסתמך על ימיהם בראש המדינה כעדות לתקינותה של השיטה. על שיטת המשטר להיות בנויה כך, שתוציא אל האור את הטובים ביותר מתוך העם להנהיגו, ולא שתתפרק עת היעלמותו של דור המייסדים והמנהיגים הדומיננטיים שהעמיד. עדות לכשל זה נראה היטב בהתרסקות הימין בבחירות לכנסת השבע עשרה בשנת 2006, ושוב בהתרסקות השמאל בבחירות האחרונות. בהיעדר מנהיג דומיננטי, הגושים המסורתיים של ימין ושמאל, המאבק ההיסטורי בין מפלגות הליכוד והעבודה, נעלמו כלא היו, בעודה צמחה אותה מפלגה שהגדרתיה כ"אופנתית" בתחילת הדברים (הכוונה היא למפלגת קדימה כמובן).
עלינו לשים לב היטב כי אותה מפלגה אשר הייתה משך שנים אחדות מפלגת השלטון נולדה מתוך תאונה פוליטית שהולידה המערכת הישראלית: אריאל שרון, מנהיג סוחף ורב אוהדים, פרש ממפלגת הליכוד והקים מפלגה משל עצמו. אל מפלגה זו זרמו כל תומכיו ואוהדיו, תוך שהוקמה לה תנועה חדשה אשר לא מיהרה להכריז או להסביר את דרכה. כאשר שאלתי מכרים לאחר הבחירות של שנת 2006 מדוע הצביעו עבור מפלגת קדימה בקלפי, נאמר לי כי האמינו בדרכו של שרון. "דרכו של שרון" הייתה ונותרה בגדר חידה עבורי, אלא אם ניתן לשנות את הביטוי ל"אעשה מה שמתחשק לי ומה שנראה לי לנכון בלא שאיש יעמוד בדרכי, שהרי אני ידעתי טוב מכולם את שטוב ונכון עבורם", ואז הדברים ברורים יהיו בהרבה, בעיקר מאחר ולאור התנגדויות רבות ולחצים עד אינסוף, ידע שרון יותר מכל לעשות בדיוק את מה שהוא עצמו ראה לנכון ולאו דווקא את מה שבוחריו ביקשו ממנו מלכתחילה ולא שכחו להזכיר לו.
כאשר נפל שרון למשכב, נפער חלל עצום במפלגת קדימה, חלל שאהוד אולמרט הצליח למלא אך בקושי ובעיקר בזכות התנופה שזכה לה בעל כורחו ולטובתו מידי שרון עצמו. אנשים התגעגעו לביטחון שסיפקה דמות האב של שרון, ואולמרט היה השריד היחיד שנותר מפועלו הפוליטי האחרון. עם זאת, הנהגה חדשה שהתעוררה בתור יושבת הראש החדשה ציפי לבני, הביאה לניחוח של שינוי בקדימה, ואפילו גרמה למפלגה להיראות לראשונה מעת הקמתה כמשהו שמזכיר במקצת תנועה אידיאולוגית. בעוד שביטויים כמו "מפלגת מרכז" נשמעו פחות או יותר כמו "אני ממש רוצה להיות ראש ממשלה ולא ממש משנה לי מה זה אידיאולוגיה או שטויות מן הסוג הזה" מפיו של אהוד אולמרט, הם קיבלו נפח משמעותי בהרבה מפיה של לבני. בשונה ממפלגת העבודה, יורשתה של מפלגת מפא"י ההיסטורית אשר הקימה את מדינת ישראל וליוותה אותה שנים רבות כמפלגת שלטון בלתי מעורערת, וממפלגת הליכוד, אשר נשענה על בסיס תודעתי ואידיאולוגי חזק ורחב בקרב חוגים גדולים בין תושבי המדינה, קמה מפלגת קדימה מתוך גחמותיו של איש אחד ויחיד (תוך ניצול ביודעין של כשלי מערכת הממשל הישראלית), בלא שתייצג כל כוונה או משמעות פרט לנוחיות הפוליטית של זה שהקימה, והתקווה לנוחיות דומה עבור אלו שבאו בעקבותיו – אותם אנשים שבעבר הלא רחוק כלל היו לסממני הימין והשמאל (לפחות לדידם) ובבת אחת ובלא עכבות השילו מעליהם סממנים ערכיים אלו תוך הבטחתה של התנועה המתעוררת, בעיקר ככל הנראה הבטחה פרסונאלית ואגואיסטית יותר מהבטחה ערכית מסוג כלשהו.
שנים אחדות לאחר שקמה מתחילים להתעורר ניצני אידיאולוגיה בבסיסה של מפלגת קדימה. כאשר זכתה המפלגה ברוב בבחירות 2006, היה זה דבר צפוי, בעוד שרבים מן הבוחרים ראו את צלליתו של אריאל שרון לנגד עיניהם בעודם משלשלים לקפלי מעטפה ובתוכה הפתק הנושא את האותיות "כן"; ומאז הפך אהוד אולמרט לראש ממשלה בזכות ולא בחסד, ספק אם ידע יום שקט אחד. טעויותיו הרבות לאין מספר, מינויו הבעייתיים, התפשרויותיו בשם חמימות הכס הקר (ויותר מכך, התפשרויותיהם של אלו שהלכו עמו), וזאת עוד מבלי להזכיר את הסתבכויותיו עם החוק, העידו על ממשלה כושלת ביותר, ואם להעלות את אחוז ההצבעה הנמוך יחסית בבחירות האחרונות, ניתן גם לטעון כי בלתי לגיטימית במידה מסוימת (אם כי ממשלה בלא כיוון ערכי ברור ומוצהר שהוקמה על בסיס אינטרסים אגואיסטיים ותו לא תהא בלתי לגיטימית בעיני גם אם תיבחר בידי העם כולו). אף על פי כן, המערכת הפוליטית נמנעה מללחום באולמרט ובמפלגתו כפי שגוף חולה לוחם בחיידק פולש, ותחושה כללית של חוסר תקינות משווע צמחה לדידם של אחדים מתוך הכנסת. על פניו תנועה מלאכותית מסוגה של מפלגת קדימה צריכה הייתה להפסיק להתקיים במהירות רבה יחסית, ואפשר שבמדינה בה המשטר תקין כך היה קורה. אך במדינת ישראל קיומה של מפלגת קדימה הותר עקב התערבותן של סיעות סקטוריאליות, והתפשרותה של נציגתו המסורתית וההיסטורית של מחנה השמאל הישראלי, שסבלה ככל הנראה מתסביכי נחיתות במצב החדש והונהגה בזמנו בידי מנהיג חלש וכנוע. ובכל זאת, עדיין צפוי היה כי מפלגת קדימה תתרסק ובסופו של דבר תיעלם לחלוטין מן המפה הפוליטית, תוך כדי חזרה למאבק הערכי והאידיאולוגי התקין שבין הימין לשמאל, אלא שהדבר נבלם עד עתה, הפעם עקב התערבותה של מנהיגה בולטת וחזקה, אשר הצליחה להנחיל ניצני אידיאולוגיה למפלגה המלאכותית, יחד עם התלוותה של אותה שגרת אופנתיות שהוזכרה קודם לכן. כיום, יותר מתמיד, בטוח אני כי היעדרותה של ציפי לבני ממערכת הבחירות האחרונה הייתה מייעדת את מפלגת קדימה לכישלון סופני. אך הרי דוגמה נוספת להשפעתו של מנהיג דומיננטי במערכת שלטונית בלתי יציבה בעליל, אף שאותו מנהיג ניצב בראש מפלגה משוללת יסוד ערכי.
עתה נותר על הנשיא להפעיל את סמכותו הגדולה והחשובה ביותר, ולהטיל את משימת הרכבת הממשלה על חבר כנסת שלדידו יוכל לעמוד במשימה זו. זה יקים ממשלה חדשה מבין חברי הכנסת, אשר ימשיכו לשמש כחברי כנסת בעודם מכהנים כשרים. הפעם הנושא המרכזי המדובר הוא שיטת הממשל בישראל, ואולי בבחירות הבאות, בעוד שנה או שתיים, נצביע עבור כנסת יציבה והוגנת יותר, עם אחוז חסימה גבוה יותר. ואולי נוכל לקוות לממשלה מנותקת מן הפרלמנט, או לכך שאנו נבחר בראש הרשות המבצעת, ולא אלו אשר שלחנו לכנסת להיות לנו לקול מייצג.
בהמשך, אם יעלה בידי הדבר, אוסיף לכתוב בנוגע לממשל הישראלי הקיים וזה שעלול להיות רצוי בעיני אחדים. אתמקד בעתיד ככל הנראה בחוק הבחירה הישירה אשר הונהג בעבר ובוטל, בסיבת כלשונו ובחיוניותו למשטר תקין ויציב (אף שבעבר הוכיח עצמו דווקא כמכשול ליציבות).
| |
|  כינוי:
איתן רגב בן: 40 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
