משתתפים בניסוי

בסופ"ש האחרון החלטנו, בעצת יעלי, לנסוע לצימר בגליל המערבי. הזמנו את הצימר הכי איכותי שמצאנו ועלינו צפונה (יעלי, שמאן, מארקו ואני) בחמישי אחה"צ והגענו עם השקיעה. בעל הבית ערך הכרות קצרה, נתן טיפים על אתרים באיזור וציין 3 חוקים:

1) לא להפעיל את המנוע של הג'קוזי לפני שהג'קוזי מתמלא.

2) לא ללחוץ על הכפתור האדום שבמטבח.

3) הראה לנו איך להגביר את הווליום בטלויזיה בעזרת השלט.

החלק השלישי היה מעט מעליב ולכן התעלמנו ממנו לחלוטין ודאגנו לצחוק על ההסבר עם עזיבתו את החדר.

הוצאנו מיד את בקבוקון הקסם, לקחנו טיפה אחת כל אחד, הכנסנו את הבירות למקרר ודאגנו לכך שיהיה לנו מה לעשן, לפחות לתחילת הטריפ.

כל אחד תפס את מקומו בסלון, שמנו את ה-DVD של הוודסטוק וחיכינו שהאסיד יעלה.. עם עליית האסיד דיברנו על כמה הטריפ יציב והחלטנו לטפטף טיפה נוספת כל אחד.

עם סיומו של הוודסטוק התיישבנו כולנו בחצר המדהימה ובהינו בכפר התאילנדי השוכן על דופן ההר הנמצא מעבר לעמק, היה מאד מעניין לראות את עשרות הפועלים שותלים אורז ומחביאים מוקשים שכנראה נועדו למלחמת ויאטנם, מה שנראה כדבר טיפשי ביותר לעשות בצורה כה פתוחה ממש ליד הכור האטומי הממוקם בדיוק בתחתית העמק... אבל כנראה שבמלחמות הם מבינים קצת יותר מאיתנו והיה נראה שהם עובדים בצורה יעילה ביותר (וגם סימטרית מסיבה מאד לא מובנת, כל פועל עבד בסנכרון מלא עם הפועל הנמצא מצדו השני של הכפר, כשלשניהם מרחק שווה מקצה הכפר הקרוב אליהם).

נכנסנו פנימה ושמנו את ה-DVD של לד זפלין.

מארקו: שמאן, אם היתה לך את הזכות לחיות את הסיקסטיז, היית מעריץ את פינק פלויד או לד זפלין?

שמאן: פינק פלויד, כמובן.

מארקו: ת'הומו

פתאום החלטתי שהווליום בזמן בו אנחנו מנגנים את לד זפלין צריך להיות לפחות כפול מזה שהיה בזמן בו ניגנו את הוודסטוק, מצאתי את שלט הטלויזיה, לחצתי על הכפתור להגברת הווליום ו*בום*, ה-DVD קפץ לרצועה הבאה, שוב ניסיתי להגביר ושוב קפצנו לרצועה הבאה, מארקו החל לשחק קצת בכפתורי הווליום של השלט ועדיין לא הבנו איך לעזאזל עובד השלט הזה..

הבנו שהאסיד והבירה החלו במחיקת הזכרון שלנו והחלטנו למנות את יעלי על תפקיד הגיבוי שלנו, היא זכרה בשבילנו דברים פשוטים כמו מיקומה של המצית, על מה דיברנו ואת השמות שלנו.

בשלב הזה שמאן היה כבר אחרי בערך 15 בירות, אני שתיתי בירות ספורות וכך גם מארקו.. יעלי היתה הסחית שלנו והרגישה שהיא תקועה על האסיד, הטריפ היה לה קצת קשה אז שמאן הציע שהיא תיקח איזשהו כדור המכיל דיאזפאם, היא עצמה חשבה יותר על MDMA (כוסיות ו-MDMA, סיפור אהבה שלא נגמר)..

ביקשנו מהברמן לחתוך את גרם ה-MDMA למנות של שמיניות גרם, הוא סידר את האבקה הלבנה ב-4 מנות שוות וחתך כל אחת כזו לשני חלקים שווים, מהם הוא שפך חלק אחד לתוך כוס יין עם קצת מים ואת החלק השני השאיר על הצלחת לשימוש מאוחר יותר.

הברמן קבע שני חוקים:

1) כל אחד מסיים את המנה שלו ולא משאיר כוסות המכילות "מים שמחים" במקומות אקראיים.

2) מקומו של ה-MDMA בצלחת ושל הקטאמין בנייר.. *לא* להתבלבל ביניהם!

הפעם הקשבנו לחוקים.

ה-MDMA הרגיע קצת את האסיד אז אני ומארקו טפטפנו לנו עוד טיפה אחת כל אחד ושמאן המשיך בשתיית הבירה המוגזמת עד שברגע מסויים הוא צחק כלכך חזק שהוא ירק כמות נוזלים נכבדת לתוך הג'קוזי הריק, כמובן שהדבר הראשון שעשה בניסיון לנקות את הג'קוזי היה להפעיל את המנוע.

יצאנו החוצה לנשום קצת אוויר אבל הרעשים מהמשחטה השוכנת בקרבת מקום היו כה חזקים שאפילו המוסיקה הערבית אותה הם השמיעו בווליום עוצמתי למדי לא הצליחה להתגבר על צווחות העזים הגוססים ורעש מכונות השחיטה האכזריות.

נכסנו חזרה לצימר והברמן הציע לנו קטאמין, שאנחנו נגיד לא לקטאמין? עשינו כמה באמפים כל אחד (מלבד יעלי ששימשה כגיבוי והחליטה לדבוק באסיד וה-MDMA) וההזיות עברו מטראנס להארדקור טקנו בעוד לד זפלין עדיין מתנגן ברקע.

"הים גלי" הצהיר הרב-חובל, כולנו הסכמנו עם כך, צפנו לנו על הקטאמין.. באותו זמן בדיוק, ביאכטה מפוארת במיקום לא ידוע בים התיכון היה רב-חובל שבטח עשה גם הוא כמות נכבדת של קטאמין עד שחשב שהוא נמצא בצימר בגליל.

המשכנו במסע לתוך הלא-נודע בעוד הרב-חובל דואג להזכיר לנו שאנחנו בידיים טובות ומנוסות וכי אין סכנה בכך שקירות הסיפון נושמים כל עוד הים גלי. והים? אכן היה גלי..

שמאן, ברשלנות האופיינית לו העיף את בקבוק הערק מהשולחן. פינטו, מנהל העבודה בצוללת (נגד, 16 שנים על הצוללת) צץ לו משום מקום והחל לצעוק לכיוון הרב-חובל: "מתי תבין שהספינה המדוברת היא בכלל צוללת? צ-ו-ל-ל-ת, אתה כמו כל הקצינים המזויינים שעברו כאן.. מגיע לשלוש שנים, חושב שאתה מפקד על ספינה וממשיך להזיה הבאה.. עכשיו תעופו מפה כולכם ותנו לי לעשות את העבודה השחורה, לתפעל עוד אירוע.. 16 שנה אני מתפעל פה אירועים ואףאחד לא מכיר בי.."

מארקו מצא את עצמו לבד בסלון הצימר עם לד זפלין בפול ווליום, זכוכיות שבורות בכל מקום ורצפה מלאה באלכוהול.. הדבר הראשון שעשה היה כמובן לצאת לחצר.

מארקו: יעלי, מה הייתי אמור לעשות?

יעלי: אמ, לנקות?

מארקו: גם אני חשבתי ככה אבל אז נזכרתי שאני בכלל לא יודע לנקות..

יעלי: טוב, אני אעשה זאת, כרגיל.

לאקי: הים גלי.

מארקו לקח עוד טיפה כדי להרגע מכל האירועים האחרונים, העברנו כולנו עוד כמה שעות על הסיפון והלכנו לישון.

בכפתור האדום לא נגענו, מהחדשות נראה שהאורחים אחרינו עשו יותר סמים מאיתנו והחליטו כן ללחוץ עליו...