המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה תחושת דז'ה וו מוזרה של חזרה לבית ישן שכבר לא ביתי אבל אולי קצת כן. אני מרגישה את הפרפור של ההתרגשות כשאני מגיעה לאחר מאמץ מסוים לדף העריכה. אני שמחה לקבל עדכונים מחברי לישראבלוג שחזרו לכתוב. ומרגישה כמו חלק מחגיגת נוסטלגיה אחת גדולה. היו לי שנים משמעותיות פה וזו למעשה המדיה החברתית הוירטואלית הראשונה שלי. הפייסבוק אפשר לי להגיע לפרסונות אחרות של אותם חברים מפה ועם חלקם אני עדיין בקשר וירטואלי וגם לא.

אני כותבת פחות בבלוג ופחות בכלל. לא ויתרתי לגמרי על הבלוג ואני כותבת בפלטפורמה אחרת ידידותית יותר וקהילתית פחות וזה הופך את החוויה לאחרת לגמרי. כבר כמעט לא מגיבה בבלוגים כי זה לא קל ונגיש מספיק כשבפייסבוק וטוויטר זה הרבה יותר מיידי ופשוט וגם פה.

אז אולי אני אמשיך פה . אולי אנסה כתיבה אחרת או דברים אחרים. כי זה פשוט הדבר שלי. לכתוב.

התחלתי את הבלוג כשנן הידוע פה כנולי היה בבטן. היום הוא נושק ל 14 ובן יחיד מבחירה.  ואולי ביקום מקביל היה כותב בלוג בעצמו (סבירות נמוכה, הוא פחות בעניין מדיות חברתיות בכלל) נשואה לטוליו חיים באותו מקום שעברנו אליו כשנן היה בן חצי שנה. בעבודה אני בתפקיד טוב ומשמעותי יותר אבל גם שם קורים שינוים ולפעמים הייתי רוצה להתפתח לכיוון מקצועי אחר שאני עוד לא יודעת מהו. ואולי זה רגעי בגלל הקורונה ששינתה דברים.

ואני בת 45 ורוצה שוב את הראשוניות וההתרגשות מדברים של פעם אבל עסוקה בעיקר בלתחזק חיים ובשגרה של עכשיו שכרגע היא פחות מלאה בדברים לצפות להם.

אולי הכתיבה תחזיר לי ניצוץ מסוים בחיים שכרגע אני לא מרגישה.