אני חושבת שאתמול הגעתי למסקנה שחופש הוא דבר מאד סובייקטיבי ושאני לא מרגישה חופשייה.
ובכל זאת דקה אחרי ארוחת הערב חתכתי לספרייה כדי לבחור לי ספר קליל על גבול הטימטום ובסוף יצאתי עם ספר של קייט אטקינסון שנראה לי קצת אינטליגנטי מדי ביחס למה שרציתי כי רציתי ספר באמת מטומטם שדורש ממני מינימום מאמץ. מקסימום אני תמיד יכולה לקפוץ מעבר לכביש ולהחליף אותו בג'אנק פוד שיסתום לי את עורקי המחשבה. באמת שאני חושבת יותר מדי.
אז כן, אני סותרת את עצמי אבל הצלחתי לשחרר את עצמי לחצי שעה מחובות האימהות ולהגיד לטוליו: "אתה תטפל בו" וטוליו טיפל בו כמו שהוא יודע (מי אמר, ילד יושב בשמונה בערב מול דורה החופרת).
גם לחופש יש מחיר.
בשבוע הבא יש לנו בעבודה חופשה מרוכזת. אפשר לקרוא לזה חופשה כפויה ואני לא אכעס. כזאת אני, אוהבת לבחור את החופשים שלי בעצמי. ובאותו חופש אני מקדישה שלושה ימים לארגון המסיבה של נושקו, יום אחד לביופסיה בבלוטת התריס ויום אחד נשאר ללא תכניות אבל עם ילדושון.
חזרתי לשמות החיבה. באמת שהוא מתוק בטירוף וחזרתי להתאהב בו גם אחרי נקודת השבירה הקודמת.אני באמת אוהבת אותו וצריכה לזכור את זה גם כשאני כועסת ומעוכה.
כמה נקודות קשורות ולא קשורות:
העיקר הבריאות. באמת שזה כל כך נכון. מאז ששמעתי מביילע על התאונה האיומה שבתה עברה אני חושבת כמה אנחנו בני מזל ולא יודעים על זה. אני לפעמים חושבת כמה ברגע אחד יכול לקרות אירוע מחריד כזה שלא תלוי בנו ולמחוק את כל התכנונים והקיטורים הקטנים ולזעזע את עולמנו.
אני מחזיקה להם אצבעות שהטראומה לאט לאט תדעך ושהם יוכלו לחזור להרשות לעצמם לקטר על הזוטות הקטנות בחיים.
אני מרגישה שאני צריכה להפסיק לחפש את הדרך הכי קשה בכל דבר. גם דברים שאמורים להיות מהנים הופכים לקשים בלי הצדקה.דוגמא: לנסוע עד ירושלים בשביל להכין עוגה.ומצד שני זה כולל פגישה עם חברה אז אולי בכל זאת הטרחה שווה.
והיום בערב אני מארחת את מעגל האימהות אצלי בבית לערב כתיבה יוצרת ועוגת גזר וזו שמחה גדולה בשבילי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
