המקום של ג'וליאנה

האירוע שתואר בפוסט הקודם מעורר אצלי את תחושת החובה להיות אסירת תודה על החיים שלי על כל הבאגים הקטנים והמעצבנים ומצד שני אני לא יכולה לראות את עצמי מוותרת על הקיטורים. זה כל כך חלק ממה שאני. מצב כזה מאד לא סטטי. יש לי חשק לכתוב פוסט חדש כדי לדפדף את כל התחושות הנוראיות שהיו לי אתמול.

היינו היום באיקאה עם נולי. חוויה שכרגיל מעודדת אותי לשלוח לעצמי תזכורת על לא לחזור על זה בשנית. בכלל, הישראלים לא מחרימים את השבדים, רק שתדעו. הצפיפות שם הייתה נוראית. ישראלים לעומת זאת אוהבים אוכל.

נו, אנחנו לא ישראלים.?!

אבל להפתעתי מבוקשינו ניתן לנו - שולחן מטבח יציב ושלושה כיסאות. אלה השאיפות שלנו בחיים (נוט).

וגם ריבה של פרי יער מוזר כלשהו (צהבהב).

אבל היינו יחד שלושתנו והצלחנו לא לעצבן אחד את השני יותר מדי וטוליו החרוץ שלי אפילו טרח והרכיב את השולחן והכיסאות.

נשאר לי כוח להכין ארוחת פסטה עם דברים מהמקרר (שמנת חמוצה בכלל המצרכים וגם הרבה קישואים ובטטה) והוספתי גם סלט לגיוון.

עוד נקודה: רק עכשיו הגעתי סופית למסקנה המתבקשת  שיש להעיף את כיסא התינוק של נול למחסן. זה גורם לי להרגיש אידיוטית שאני מודה בזה שרק בגיל שלוש אני מגיעה למסקנה מתבקשת זו.

אני מתכננת גם להוסיף ארון ספרים לנולי בחדרו. המדף שלו בארון שלנו מתפקע ואני בשאיפה לקנות לו עוד ועוד וגם בלי זה הסבתות שלו עושות מצוין את העבודה.

אבל זה ייקח קצת זמן....

לאחרונה השגתי מהספרייה את "פטיט אנגלז" של קתרין סנדרסון. זה ספר על בלוגרית בריטית שחיה בצרפת עם בן זוגה הצרפתי המכונה הצפרדע, ובתה המכונה הראשונית. בן זוגה הצפרדע שקוע בעבודה ודי מתעלם מעולמה הפנימי של זוגתו מה שגורם למשבר בזוגיות שלהם המגיע גם לבלוג. זה ספר מהנה וקליל  אבל לצערי לא התאפקתי ולא שמרתי אותו לטיסה שלי המתקרבת (עדו שבועים וחצי!!!)