המקום של ג'וליאנה

עוד שבוע אנחנו נהיה על המטוס שמוביל אותנו למדריד. אני מתחילה להרגיש את הפרפרים בבטן לקראת הנסיעה אבל יותר מכל את הקושי להיפרד מנולי.לאחרונה המילה פרידה מתקשרת אצלי בתודעה למוות. כשאני נפרדת אני תמיד מרגישה צורך להוסיף להתראות או משהו שירמז על המשכיות. פרידות בכלל גומרות אותי מבפנים.

בשבוע האחרון מתארחות אצלי החרדות הקיומיות האלה בהן כשאני מנדנדת אותו בנדנדה בגן הציבורי ואני מדמיינת אותו מרוסק על הדשא, אני מדמיינת אותו שוכב על הכביש דרוס או קופץ מהחלון  אני חושבת הרבה על אובדן ועל התרסקות ועל התפוררות. אני חושבת על מוות. בלילה מבקרים אותי הפחדים האלה. אני שוכבת במיטה ופתאום אני קמה רק כדי לראות שנולי נושם ושהכול בסדר. ואני מדמיינת זוועות ונרעדת. אני לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד כי אני מרגישה שפשוט  יגידו לי שאסור לי לחשוב ככה או שייבהלו מעצם הדיבור על הדברים. כאילו זה מעשה שעלול להגשים אותם.

אני לא אוהבת את הביטוי חס וחלילה. אני מרגישה כאילו הביטוי הזה הוא ביטוי שפשוט מנסה למחוק את החרדות בצורה ברוטלית בלי לתת להן מקום. החרדה עצמה לא נעלמת אלא נדחקת לי עמוק עמוק לנשמה.

. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לאבד שאני לפעמים פשוט נתקפת פאניקה מהידיעה שהשליטה שלי בעניינים האלה היא מאד מאד מוגבלת.

ויש את עניין העין הרעה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני  לא מאמינה בה. סבתי מאמינה בה ותמיד חוששת שההתפעלות ממנה עושה לה עין רעה. והחשש הזה מחלחל גם אלי. כאילו יש חוק שאוסר עלינו לחגוג את הטוב.