המקום של ג'וליאנה

ברוח התקופה הגעתי למסקנה שאני צריכה לבקש סליחה אחת גדולה מטוליו ומעצמי על כל הסיפורים סביב הנסיעות שלו. וגם מנולי.

כפי שכתבתי בעבר. לפני  כל נסיעה של טוליו גדולה כקטנה אני נכנסת ללחץ אטומי. פולטת הערות נבזיות ובאופן כללי הופכת לאדם מגעיל ברמות לא בריאות.

אוקיי, אז ברור למה אני  מרגישה צורך לבקש סליחה מטוליו. למה מעצמי, אתם שואלים? או,  אני חושבת שזה בגלל שלחץ הזה נובע מאיזה צד בי שפשוט לא מאמין שאני מסוגלת להסתדר לבד עם ילד ללא עזרה.

ושוב הוכחתי לעצמי את ההיפך. היו אמנם ימים קשים כשאול שהזכירו לי את ימי ההורות הראשונים. מי אמר מניעת שינה מי? לבד יותר קשה להסתדר.

אבל אז הרגשתי כמה אני לא לבד. חברות תומכות שהקשיבו בסבלנות לחפירותיי וליללות שלי וגם הציעו עזרה. כאשר נפתחתי לנולי והקשבתי ראיתי שאפשר לדבר איתו ואפשר למצוא פתרונות יצירתיים לחלק מהבעיות וחלק מהזמן גם נתתי לו פשוט להוציא את הרגשות שלו המובנים ושיקפתי לו אותם כדי להראות שאני מבינה ולא מבטלת.

גם עיגלתי פינות איפה שצריך, גיליתי שגמישות זו תכונה הישרדותית חשובה ביותר. הצלחתי לנטרל אי אילו  תיסכולים ובחרתי לנקוט בפעולה עניינית במקום בדרמה.

זה לא שלא היו דרמות וצעקות אבל היו גם ריקודים ושיחות ואפילו ארוחת שישי מהנה עם חברתי ומשפחתה (כולל הבת המתוקה שלה שהיא ונולי זוג משמיים).

חוץ מזה ביקשתי סליחה מנולי על כל ההתמוטטויות והצעקות שנבעו מעייפות. הסברתי לו שכשאני עייפה אז כל דבר הרבה יותר קשה לי. הסברתי לעצמי שאני המבוגר והוא הילד ולכן אני צריכה להיות חזקה יותר ממנו בדחיית סיפוקים.

מחר טוליו יחזור, אני אחליף כוחות ואני מאמינה  שיהיה משמח מאד.

פניני נולי: תגידי לאבא שלא יטפס על מגדל אלף (אייפל) הוא עלול ליפול.

מחזיק משאית קוקה קולה. "קקולה זה לא טוב לשיניים".

"צריך לשמור קלונפס לאבא" (נולי דואג לאינטרסים של טוליו)

כאשר נולון בקריזה יש לו תירוצים משעשעים:

אני לא יכול כי זה: שביר/נמס/מקולקל. זאת בלי קשר למה שהוא רוצה להתחמק ממנו.

בכלל הוא הגיע לשלב בו כל שיחה הופכת לחפירה ארכיאולוגית: שיחה אופיינית:

נ: "אמא, למה הציפורניים שלך ירוקות?"

א: "כי אני אוהבת את הצבע"

נ: "מי צבע לך את הציפורניים?"

א: אולגה

נ: למה?

א: כי ביקשתי ממנה (ושילמתי לה...)

נ: אבל למה הציפורניים שלך ירוקות?

א: "כי אני מכשפה"

נ: זה לא כי את מכשפה, זה כי את אוהבת את הצבע".

נ: מי צבע לך?

א: .... אתה יודע

נ: כן, אולגה!

חוץ מזה נולון סקרן לגבי כל חפץ: מי קנה  את המחבת? מי קנה את החלב? איפה קנה?

חוץ מזה הוא שואל כל הזמן איפה כל אחד גר.  לפחות אלה שאלות שקל לענות עליהן. אם כי הוא כבר אמר לי שהקדוש ברוך הוא עשה את המכוניות ואת הגלגלים שלהן אולי זו התשובה הכי נוחה לכל דבר... גם אם היא לא בדיוק תואמת אותנו.