אני מרגישה כאילו אני נכנסת לבית זר. אני בבלוג שלי המוכר אבל הוא כבר פחות ופחות מהווה חלק מחיי. אני מרגישה אליו קצת כמו אל בגד ישן שפעם הייתי לובשת המון ובאיזה שהוא מקום זה כבר לא זה אבל לא רוצים להיפרד.
אני אדם שקשה לו עם פרידות. לפעמים אני עושה הכול כדי לא להיפרד.
אני לא רוצה לעזוב את הבלוג אבל אני מרגישה אליו אחרת. אני מרגישה אל הכתיבה אחרת.
הטיפ הכי גדול שקיבלתי היה להתיחס לכתיבה כאל דבר כיפי שמצפים לו ולא כאל חובה מעיקה, כדבר שצריך לעשות אז עושים. ואני מתגעגעת לכיף הזה של לפתוח את הבלוג לפעמים פעמים שלוש ביום ולכתוב כי בא לי לכתוב. הלהט הזה והעונג והציפיה המתוקה לתגובות והמחשבה תוך כדי חיים שיש לי מה לכתוב ויש לי מה להגיד.
ועכשיו אני בעיקר שואלת: האם אין לך יותר מה להגיד?
אני מרגישה עייפות גם בקשרים שלי עם אנשים ביכולת לפטפט שעות ולשתף. מתי איבדתי את זה? האם איבדתי את זה?
זה משונה דווקא עכשיו כשאני כל היום מדברת בעבודה וכל היום פוגשת אנשים. אני חושבת שחלק מהשינוי אולי קשור למצב המאד תקשורתי שאני נמצאת בו עכשיו. הרבה עשיה , הרבה דיבורים, הרבה פגישות.
טוב, הכול ברור עכשיו.
ואני עדיין פה.
מחכה להנאה מכתיבה שתחזור.
אני יודעת שהיא תחזור.
מאתגרת את עצמי שוב לכתוב פה כל יום ולו משהו קטן.
אתגר ה 500 החזיק מעמד לחצי חודש וזה המון, אני מזכירה לעצמי שלא האמנתי שאצליח.
ועכשיו זה לא אתגר 500 אבל זה אתגר השיבה לבלוג.
אתגרים אני אוהבת.
חג עצמאות שמח. המדינה עצמאית כבר 66 שנה ואני בדרך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
