מיומנה של חולת נפש. ^________^

הפחיד אותי תמיד, כל החיים,

השינוי הענק הזה,

שיקרה הדבר הקטן וככה בכלום זמן

ישתנו לי החיים, מהקצה אל הקצה.

מפחדת כ"כ, לא יודעת מה לעשות עם עצמי,

לחץ תמידי שכזה.

לא עוזבת אותי המחשבה. תמיד שם, ברקע כל דבר שאני עושה.

ואני מדברת עליו כאילו שהוא כבר לא כאן,

מספידה אותו מבחינת עצמי, אולי בשביל שיהיה לי קל יותר אח"כ.

מה, זה באמת הסוף?

תמיד קיוויתי שהוא לעולם לא יגיע..

אני לא באמת יודעת, אולי הכל בסדר,

שום דבר עוד לא נגמר.

זה הכל רק אצלי בראש.

מנסה להפנים אבל לא מצליח לי..

רק המחשבה על הכל בלעדייו עושה לי צמרמורת בכל הגוף.

דמעות בעיניים.

טיקים בידיים.

לא יכולה, לא רוצה, לא מסוגלת, לא מאמינה שזה יכול לקרות.

פספסתי, כ"כ פספסתי אותו, לא מצליחה לקלוט למה פספסתי את ההזדמנות הזו.

אלוהים אני כל כך מפגרת, זה הכל באשמתי, הייתי יכולה ליסוע, הייתי יכולה לעשות לו טוב..

זה לא היה משנה את המצב שלו אבל זה היה משפר את כל השאר. את ההרגשה. שלו. שלי..

וכל פעם הדמעות לא מפסיקות

ואני יושבת כאן מול המחשב כותבת וכותבת

וכל הזמן הזה בעיניים שלי יושבות דמעות ורק מחכות לצאת,

והגרון כואב, כמו תמיד כשיש הרגשה של בכי,

והבטן מתכווצת, כמו תמיד כשיש הרגשה שמשהו נורא עומד לקרות..

you can't hold on to regrets and you can't look back,

 So I'll just be thankful for the times that I had with you..

I hope I'm just like you

I hope I turn out to be as good as you..

לא יכולה לוותר עליו

אני לא אוותר עליו