מיומנה של חולת נפש. ^________^

אלוהים,

כמה שכל הסיטואציה הזו מפחידה אותי.

וכל פעם שמישהו מזכיר אני נלחצת כאילו שזו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה..

כמה אפשר לבכות על דבר כ"כ קטן ופשוט.?

ואף אחד לא באמת עוזר, ואף אחד לא באמת מרגיע,

כולם יודעים רק להגיע את המשפט הכ"כ מוכר כבר

"יהיה טוב.. אל תדאגי"

ואני יודעת שיהיה טוב,

ואני יודעת שאולי בעצם באמת שאין לי למה לדאוג..

אבל מה לעשות, כזאת אני ואני דואגת..

ואף אחד לא יוכל לקחת את הפחד הזה ממני.

מי היה מאמין שדווקא אני יבלה כ"כ הרבה זמן בבתי חולים,

דווקא אני..

ועוד הניתוח הכ"כ מיותר ומפחיד הזה..

ניתוח פשוט, הם אומרים,

אבל ניתוח זה עדיין ניתוח,

ואם משהו ישתבש?

ואם אני אפסיד גם את חנוכה?

אני לא מסוגלת יותר,

כמה זמן אפשר לחיות כבר בצד המחלה המעצבנת הזאת.?

מפחידה אותי המחשבה שאני אצטרך לקום מהניתוח הזה

לירוק דם, כואב הגרון..

ולאכול כלום שבועיים.

אלוהים, הם אומרים שיתמכו,

אבל פעם ב5 ימים לקבל ביקור זה לא תמיכה..

ואני באמת צריכה את התמיכה הזו,

אולי בעיקר כרגע,

בלחץ שלפני,

כי אני פשוט לא מצליחה להסתדר,

אני כל רגע מתמוטטת, נשברת,

ליטרים של דמעות כבר התבזבזו לי והמלאי לא נגמר..

ומבחוץ הכל נראה טוב ויפה,

ואולי אני צוחקת על כל הנושא רק בשביל לא להתמודד איתו..

אבל מבפנים אני פשוט לא מסוגלת יותר,

זה כבר יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו.

שיעבור כבר.

שתעבור כל התקופה הזו.

באלי את החופש, סופסוף להנות, לצאת, לא לדאוג כל הזמן..

אני באמת צריכה את זה.