בוננזה חי

ויודע מה ידידי אתה לא עושה את החשבון אם כן או לא, אתה פשוט מקבל את התשובה...

המוזיקה הזאת נגיעות המיתר שמהדהדות כמו ביט בלתי נגמר נוגעת בכל עצב בראש וזה הרבה יותר נעים לשתות את הבירה שלך מכוס ולא מבקבוק כי אנחנו אנשים ביזארים בעולם הזה, שהרי הבקבוק הוא פרי התעשייה שמשום מה בקלות דעת אנחנו מסרבים להנות ממנה כי התהליך הטבעי הוא הרבה יותר טוב כלומר חבית, בבית לוקח גולדסטר פשוטה מוציא את הכוס גינס ושופך לתוכה את הבירה וזה יותר טעים, למה ככה אבל המוזיקה הזאת נוגעת מזכירה לי סיפור ישן...

אם כל זה לא היה עקום אז הוא היה ישר ומי יכול להגיד מה היא יושרה אם לא יושרה של אדם כלפי כל אדם אחר או מקום שהוא מכבד, האם יושרה היא דבר ישר ביותר? לא ממש כי לכל אדם יש סטיות ובין אם הם הקטנות ביותר שהופכת את הכל למעשה לתשובה.

אין תשובה כנה לעולם יהיו טעויות ואם יש טעויות אז סופן לשלמן והמחיר תמיד יראה חלקי כמו השקל ההוא שנפל לך מהכיס לתוך הכיסא באוטו של חבר ואז הכל מתחבר לחלקים חלקים שגורמים לתנועה חדה מאוד במוח שזה נגיעות המיתר הקטנות האלה, איך אפשר להגיד מזוייף אם שום דבר לא ישר, איך אפשר לקרוא לזו אמת אם בין כל כמה מילים של אמת מסתתר שקר כמו הדהוד של מיתר, לא ניתן להתווכח שברובו הנראית לעין מיתר הוא דבר ישר כשפורטים עליו הוא חוטף הדהוד שיוצרת צליל.

צלילים, אותם רחשים החל מקירצוץ מבדיחה לא מוצלחת ועד שיחה כולם נעשים בתנודות לא ישרות ואם יש אלוהים עם העובדות האלה לא ניתן להתווכח העולם עקום בין אם המדע עשה אותו או אלוהים, עולם של תנודות.

עולם של תנודות בדיוק כמו בובות על חוטים שהם המטאפורה המושלמת למצב שקיים בו אלוהים, המצב בו גורלך הוטל בקוביה ואתה חי על פי תנודותיה וזהו גורלך, תארו לכם משחק מונופול ענק שבו אתם חיילים וכל שנותר בו הוא ללכת על לוח על פי הקוביה לפעמים לבצע כמה עסקאות טובות ולפעמים כאלה שירוקנו אותך עד הסוף, האם זה מה שעדיף לחלום עליו? לחיות כמו כלי משחק, כמו בובות הקשורות בחבל לאצבעות של אדם שמושך אותן, המוזיקה הזאת.

יש בה קסם שאפתניות ובעיקר תנודתיות, כזאת שלא תחלום לנגן לעולם אבל תופסת אותך חזק בביצים. 

לפי הכללים האלה בעולם עקום צריך ללכת עקום ואולי בגלל זה כל האנשים הישרים הם אלה שנופלים? ואולי הצלחה היא סמל העקימות, אולי בכלל כל מי שאנחנו חלמנו להיות הוא בעצם הדמות שאין בה כל טוב, אולי אבל זה הכל.

אחרי תקופה ארוכה נעלם מהדרך אולי הלכת בדרך הישר וחזרת אין בזה כל רגע רק להיות מה שתהיה, וכל החרא הזה יגמר מתישהו בשתיקה אחת גדולה לנגד עינינו, בוא הולכים...

צלילי המיתר הופסקו הוחלפו בתנודותיו של נגינת פסנתר, הטעם בפה שמתרחק פתאום והם כולם נעלמים, אל הנעלמים לאן, לאן.

אל מקום בו הולכים ישר ולא קדימה, ישר ולא אחורה ובטח לא לצדדים פשוט הולכים.

נותרנו לבדנו באור יום עם כוס גינס חצי מלאה בגולדסטר ועם מוזיקה, הבלבול שעולה מוחלף בהבנה, הבנה עמוקה, אין תשובה שאוספים על מדרכה זאת רק אסופת שאלות בין אם תקום בבוקר ואם תבלה את הלילה לבד, הרי בשום מקום אחר אף אחד לא לבד או שכך אתה מעדיף לחשוב כשאתה במצבך זה.

שורות של חיילים ישנים בקן צרעות וכדור אחד שנורה מקנה מפספס אותך האם הוא תפס את החוט ברגע הנכון? האם הרצפה עקומה? 

וכל אותו זמן יש מוזיקה שמטר של רעש עצום שמרעיד כל פעימה ופעימה מהשנים שחוסרים לך בכל מאית השנייה וסוף רגע שלא בדיוק תחיה אותו בחייו שוב, לפחות אתה לא רוצה להאמין שראית אותו ולעולם. רגע של תחושה אנושית עמוקה ועקומה מאין כמוה, המחשבות האלה שאתה מצטער כשיצרו אותך עם בינה המסוגלת להפיק אותן. שום מעטפת לא תשמור אותי מחוץ לרגע הזה של עולם עקום.

לוחשת לי באוזן בעדינות קלילה כמו צלילי הפסנתר והרוח אוי הרוח הנעימה הזאת שנושבת על אוזניי ברגע אחד כל התחושה המרה נעלמת, אני חייב לדבוק בעקרונותיי אבל אולי אני פוחד להיעלם, אולי אני פוחד להישרף מוקדם מדי ואולי מאוחר מדי ועוד צליל ועוד צליל עקרונות? 

מה נותר? לחשוב על החשבון שפתחת,

ויודע מה ידידי אתה לא עושה את החשבון, אתה מקבל את התשובה, לעולם.