רגע לפני שיונף דגל העצמאות לראש התורן, ויתחילו חגיגות העצמאות, נתייחד כולנו עם זכר הנופלים, ועם "משפחת השכול".
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תיעצר שיגרת היום ותתעטף בעצב. בבתי העלמין הצבאיים יונחו פרחים על מצבות אבן. ומשפחות השכול תתכנסנה להתייחד עם יקיריהם.
למשפחת השכול, כל יום הוא יום זיכרון – לכאב אין מרפא, ולמועקת הגעגועים אין סוף.
ושוב... מצטרפות משפחות רבות מידי...
ושוב לא עזרה התפילה...
שוב... רבים מידי הקריבו את היקר מכל למען המולדת, למען החיים של אזרחי מדינת ישראל.
כמה יקרים הם החיים שנקטפו - כל נשמה של נער או נערה, כל שם שנקטף זה פצע עמוק בלב, צחוק שנדם, שיר שקפא, מנגינה שדעכה, רצונות וחלומות שנמוגו, והותירו כאב וגעגוע ]=
ואף הזמן לא ירפא, וגם אם לא רואים את הפצע... הכאב קיים, והצלקת לעד תישאר, כי לכאב השכול אין מזור.
אבל.... ממשיכים הלאה.... שכן צו החיים הוא לחיות עם הצער ולהתמודד שעה שעה.
וכאן נכנסים לתמונה האנשים המדהימים שמלווים את המשפחות מרגע קבלת ההודעה, ועד בכלל...
"ענף נפגעים בצה"ל, "משפחה אחת", "קרן קובי" - בהזדמנות הזו אני רוצה להודות לכולכם - על הרגישות, על האהבה האמיתית, על ההקשבה ועל זה שאתם לא נשארים אדישים ולא משאירים אותנו לבד - תודה מקרב לב!
אתם עושים "עבודת קודש" 3>
אחים ואחיות שכולים, (מ"ענף נפגעים בצה"ל", משפחה אחת", "קרן קובי")
ביום הזה, כמו בכל ימות השנה ליבי אתכם, אני מחבקת אתכם חיבוק שמהולים בו כאב ואהבה – שותפות גורל, ואני רוצה להזכיר לכם שאתם לא לבד.
ההיכרות בינינו היא דרך השכול. מבלי להרבות במילים, אנחנו יודעים זה את כאבו של זה. מי שהיה שם.... בסיטואציות האלה, יכול להבין טוב יותר אדם שנתון במצב דומה.
"לחלוק עם "חברים" – לא קל, זה מעמיד במבוכה, ולמי שאין "ניסיון אישי", לא יוכל להבין... לחלוק עם "בריא" את כאבו של פגוע שכול, פשוט לא ניתן ולא יובן – אלה מקבילים שלעולם לא נפגשים.
והיום, הבנתי את זה יותר מתמיד... והיום כל כך נצבט לי הלב...
תלמידה שלא טעמה את הטעם הזה (ואני מאחלת שלא תטעם לעולם את הטעם המר והנורא מכל... בחיים לא):
"מה לעשות...חיילים מתים למען הגנה על המדינה..." "צריך לקבל את זה..." 
אז נכון, שיש אנשים עם רגישות גבוהה יותר, ולמרות שלא חוו אובדן, באופן אישי, עדיין מסוגלים לחשוב גם על "האחר" (כמו כל אותם מדריכים ורכזים, שעושים בהתנדבות "עבודת קודש", ואפילו כמה חברים טובים באמת, שכן מסוגלים להעמיד את עצמם במקום ההוא.... הם מספיק בוגרים, טובים ורגישים לחשוב "מה היית עושה/חושב, ואיך הייתי נוהג אם הייתי במקום.... - וזה נכון לא רק במקרים טראגיים כאלה... זה נכון לחיים בכלל - וזה גורם לאנשים להיראות יותר אנושיים - עושה אותם טובים יותר)
הם גם אלה שיודעים למצוא את המילים הנכונות....בזמן הנכון,
להבין.... ולחדור לתוך הלבבות, אבל עדיין.... הם מעטים ]=
ושוב.... כי זה נורא כואב וזה כ"כ חשוב.....
אנשים צריכים לעצור לרגע... לנסות להעמיד את עצמם במקום אותן משפחות שכולות, שאיבדו את יקיריהם בהגנה על המדינה - חיילים/ות שהקריבו את חייהם, כדי שאנחנו (כן, כל אחד ואחת מאיתנו) אזרחי מדינת ישראל , נהיה מוגנים במדינה שלנו.
חשוב לכבד את היום הזה, ואם אין משו חכם וחשוב לומר, מוטב ברגעים כאלה פשוט לשתוק...
ואם יש אנשים שאיכשהו מרגיש נוח ואומץ לשתף אותם, למרות שדרושים כוחות נפשיים להתמודד ולהעמיס את הכאב.... – הרי זה אתם – אותם אנשים שבאו מאותו מקום.... אותם אנשים שחוו את אותה חוויה, ומתמודדים עם אותו הכאב (ילדים שבלי לרצות ובלי להתכוון התבגרו מהר מידי).
ואין כאב שמשתווה לכאב הזה של השכול... הכול מתגמד.
ואני כל כך מצטערת שזה קרה לנו - לחיילים/ות של כולנו – חיים של ילדים נקטפו ברגע.... הכול נעצר באמצע....
למה, אלוהים,
למה לא תקטוף פרחים?!
למה, אלוהים,
למה תקטוף הנערים?!
בנים בטרם יבש החלב על השפתיים,
תיקחם תקרבם אל השמיים.
מה חטאם,
מה פשעם,
של אלה הנערים,
כי נבצר מהם להיות בינינו חיים?
לא הספיקו לנשום אוויר
מלא הריאות,
וכבר נצטוו להשיב הנשמות.
אנא, אלוהים,
קטוף לך פרחים,
והשאר בקרבנו את הנערים
חיים...
חיים שייקר ז"ל
(נמצא בין חפציו לאחר מותו)
בקשה אחת אני נושאת בליבי....
שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל השכול, והלוואי וכל החיילים/ות יחזרו הביתה בשלום. שהנעדרים והשבויים ישובו לביתם בשלום - לא יותר פיגועים, לא יותר מלחמות.
נזכור את הבנים והאחים שנפלו, בגאווה גדולה, כי הם אלו שהגשימו לנו את החיים. הם הלכו והשאירו אותנו עם החופש, התקווה והמולדת. שירת החיים שלהם נפסקה. הם הקריבו את חייהם, כדי ששירת עם ישראל לא תופסק.
והם... לא ישובו... לעולם!
לעולם!
לנצח יהיו הנופלים בליבנו.
יהי זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ברוך!
יהי שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
